יתרון הרסני

הרגע הזה שאתה מוביל על קבוצה עדיפה ממך והיא תוקפת. אין רגע קשה מזה לאוהד כדורגל ואין דבר דומה לזה בספורט ברמת האינטנסיביות.

בכדורסל רק סל ניצחון יכול לייצר דרמה מטורפת, בטניס חייב הפרש כפול, בפוטבול התקפה יכולה להפוך צדדים ולתת יתרון משמעותי לקבוצה המתגוננת והדוגמאות אינן מסתיימות. בכדורגל, לא משנה מי הקבוצה שלך, פתאום היא משתנה לחלוטין. ההתקפה לא קיימת, שחקנים מושכים זמן, כולם הופכים להיות הגנתיים והקבוצה השנייה יושבת על גדות הרחבה. מצב כזה עבור אוהד הוא סיוט מוכר. אין קבוצה שלא מלחיצה את האוהדים במשחק כזה. תשאלו את אוהדי לסטר בשנה שעברה שניצחו 14 משחקים עם הפרש 1 לטובתם מתוך 23 ניצחונות בטוטאל. אפשר אולי להשוות שנה של אוהד לסטר ל-7 שנים של בנאדם רגיל?

בית״ר ירושלים הצליחה לעשות לי את זה במשחק הראשון. קבוצה מוליכה, משחקת טוב יותר מהיריבה למרות שהיריבה טובה יותר על הנייר והדופק בשמיים. הייתי אומר כוסס ציפורניים, אבל הציפורניים שלי נכססו בפקקים בכניסה לעיר. 70 דקות, יותר משעה של משחק, עד ששמעון אבוחצירה כבש שער מושלם. קל כזה, שכל אחד יכול היה לכבוש, אך עם כל כך הרבה קסם, ניסיון ויכולת. אבל השער הזה לא הרגיע, נהפוך הוא. הוא הלחיץ. אומוניה ניקוסיה לחצה על הגז כדי להשיג את שער החוץ, אך בית״ר ירושלים התכוננה לקבוצה הקפריסאית ולא נתנה לשכנה לייצר מצבים נורמליים. 20 וקצת הדקות שנותרו פשוט תקפו את מוחי וגופי. כל איבוד כדור הפך קריטי, כל חצי מתפרצת הייתה בעיני קטלנית כאילו באומוניה שיחקו מסי, ניימאר וסוארס וכל פעם שבוריס קליימן היה צריך לעבוד חששתי מהטעות. כנראה שהספורטאים שבדשא יכולים להתמודד עם לחץ טוב יותר מקהל שכמוני ולכן הם שם ואני ממול צועק כאילו מישהו שומע.

במשחק השני המתח מהגול השלישי של אומוניה ניקוסיה כבר השפיע עלי בצורה קשה. ההישענות הדרווישית על הספה הפכה לישיבת כלב תקיפה, מלווה בקימות בלתי מוסברות. הצעקות הסטנדרטיות על השחקנים הפכו לצרחות והשתתקויות, צמודות אחת לשניה. לא הייתי ביציע, לא שרתי, אפילו צעיף שיעטוף אותי כמו שירו של ביאליק, תחת כנפו, היה תלוי הרחק. כך נותרתי לבד בעולם תוהה למה זה מגיע לי? במה חטאתי? שכחתי לרגע שעוד עשרות אלפי אנשים חשים בדיוק את אותה תחושה שאני חש. יותר מ-10 דקות ששוות ערך לעשור. כל דקה מורידה שנה, איזה עצוב שיכולתי לחיות לפחות עד 150 בלי בית״ר. איזה שמחה שכל דקה בית״ר היא חלק בלתי נפרד ממני. 

שריקת הסיום. אני אוהב אותך בית״ר. לחכות יותר מכמה רגעים לניצחון זו התעללות נפשית בגוף. קשה לי לתאר מה עבר על אוהדי מכבי חיפה אחרי כל הסבל שעברו במהלך המשחק החלש של קבוצתם. מאז הפנדל של רוקאביציה הייתה תחושה שמכבי חיפה מזלזלת ביריבה האסטונית ופתאום ברגע אחד של בלבול ברחבה, נכפתה הארכה והסוף ידוע לכול. אולי השחקנים לא חשו את תחושת היתרון הדחוק? איזה כאב לב, איזו מועקה. אם יש משהו שיכול לרפא את כאבי הדקות ביתרון מזערי זה סיום כשקבוצתך על העליונה. אם יש משהו שגורם לתחושה הנוראית להתלוות אליך כמו לצל, זה סיום עגום. קשה כל כך להיפטר מתחושת האפרוריות וחוסר התכלית.

פעם שוחחתי עם חברים על האפשרות שקבוצתי תנצח 1-0 לאורך כל העונה כשאתה לא יודע שקבוצתך תנצח בסופו של דבר ואתה לא יכול להתבסס על העובדה הזו. הם אמרו שהם לוקחים, אני שקלתי את האפשרות. כל משחק מתח בשיא ובקרבות על הרחבה של הקבוצה שלך. אליפות בטוחה, אך בדרך ייסורים. אני עדיין לא יודע מה התשובה שלי לשאלה הזו. התארים קורצים, אך המעמסה הייתה מפילה אותי. לא בטוח שהייתי מסוגל לעמוד בזה. כדי לסייג את דברי, אגיד שאני באופוריה שתתפוצץ כמו הבקבוק שבנאדו זרק אחרי ששמע על ויסלה קראקוב. ילגבה יעברו אותנו. מה יהיה הנשק שלנו נגדם? שער ראשון ואותו סיפור הנזכר לעיל חוזר חלילה. בינתיים נתפלל שעומר אצילי יישאר, שיגיע חלוץ זר ראוי ושסוף סוף שכטר לא יהיה בנבדל.

אל תעירו אותי מהחלום, רק תנו לי להיכנס לתחושה הקשה של יתרון קטן. מוכן להקריב שנה מחיי עבור ניצחון נוסף.

קרדיט לדף הפייסבוק של "מנהלת הליגות לכדורגל"
קרדיט לדף הפייסבוק של “מנהלת הליגות לכדורגל”
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!