מילים רבות נאמרו עליך בכמה ימים האחרונים, הרבה יותר מאשר על נולה שאחרי הכל הוא זה שניצח את גמר ווימבלדון לפני שבוע. נשמע שהיית אהוב מאוד על הרבה אוהדים, אליל המונים, גיבור עבור אנשים רבים. לי לעומת זאת, לא היית.

אני חייב להיות כן, אף פעם לא אהבתי אותך, בכלל לא. אף פעם לא הייתה לי את היכולת להתחבר אליך. ראשית, אני תמיד אהבתי את האנדרדוג, הבחור המשוגע, הבחור המוזר, אני תמיד העדפתי את אגסי על סמפראס למשל. אתה? אתה היית פשוט יותר מדי מושלם. כל דבר בך. הדרך שבה אתה משחק, הדרך שאתה מדבר, איך שאתה מתלבש, אני לא יכול להתחבר אליך. זה תמיד נראה כאילו האוויר שאתה נושם הרבה יותר נקי משלנו, ולא, זה לא בגלל שאתה מגיע משווייץ. אני לא יכול להתחבר למישהו שלא מתרגז, איך אתה יכול לשחק ברמה כזאת, במתח כזה ולא לצרוח פעם אחת? לצעוק על השופט? להגיד משהו טיפשי? להיות בן-אדם?!?!?

באחד מהסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, חומות של תקווה, אומרים על גיבור הסרט, אנדי, שהוא הלך ודיבר כאילו אין לו דאגה בעולם, כאילו שהוא מטייל בפארק ולא הולך בכלא. זה בדיוק אתה! גמר ווימבלדון, מערכה חמישית, שובר שיוויון והמראה שלך הוא אותו המראה כמו בחימום. איך זה יכול להיות?!?

אבל ביום ראשון שעבר זה בפעם הראשונה נפל עליי. משום מקום פתאום קלטתי שאתה עדיין כאן, עדיין בסביבה, עדיין מגיע לגמר של ווימבלדון!!! זה לא ייאמן, פשוט לא ייאמן. זה מרגיש לי כאילו אתה משחק כבר איזה 100 שנים ואתה עדיין בחמישה העליונים, זה בלתי מתקבל על דעת. שרדת את עידן נדאל, את עדין מארי ואתה עומד פנים אל פנים עם נולה. אתה אולי לא יכול לנצח עוד גראנד-סלאם, אבל היכולת להגיע לגמר באחד מענפי הספורט הקשים ביותר שיש היא פשוט מטורפת בעליל.

אני עדיין מעדיף שחקנים אחרים על פניך, אני עדיין רוצה שנולה יינצח בכל פעם שהוא משחק נגדך, אבל יש לי כמות עצומה של כבוד למה שעשית ולמה שאתה עדיין עושה בקריירה שלך. יש לי כבוד אליך, סוף סוף…