// מאת אופיר קלוסביץ

כמאמר הפרסומת אשר התנגנה לאחרונה בכל מקום אפשרי, יש דברים שלא עושים. אחד מאותם הדברים, הינו קיום משחקי ספורט ללא קהל.

יש להבחין בין ענפי ספורט בהן הימצאות הקהל הינה הכרחית לבין ענפי ספורט בהם הימצאות הקהל הינה שולית. אין החולקים כי דין טניס וג'ודו הינו כדין כדורסל וכדורגל. כלומר, אם ניקח את הטניס כדוגמה, תפקיד הקהל מוגבל בישיבה על כיסא בצייתנות מרשימה, ולכל אורך המשחק שוררת דממה כמעט מוחלטת, פן תהיה הפרעה לקיום המשחק הסדיר. לעומת זאת, בענפי ספורט המוניים כמו כדורסל וכדורגל, ההבדל הוא תהומי והקהל הוא הכרחי. באותם ענפי ספורט, הקהל מהווה "שחקן נוסף", דואג להמריץ את השחקנים ומשרה בהם תחושת ביטחון גם במצבי נחיתות.

אם להיות רומנטים לרגע, ניתן אף להמשיל את יחסי "קהל-שחקנים" כזוג הידוע "רומיאו ויוליה" – שני אוהבים המשוועים להיות יחד, זקוקים אחד לשני ולא יכולים להתקיים באופן עצמאי לאחר רגע ההפרדה ביניהם. אז נכון, לא כל מועדון נשען על בסיס תומכים גדול, וכן, ישנם משחקים המתקיימים עם מעט אוהדים. כמובן שאין זה מצב אידיאלי, אך גם זה בבחינת הרע במיעוטו ועדיף על כסאות ריקים.

בהינתן המשבר הקיים, כשהאיום עוד מעל לראשינו ולא ניתן לחזות מתי ייגמר, אין כל ערך לקיום משחקי ספורט המוניים ללא ההמון עצמו. יש המאמינים שניתן לקיים משחקי ספורט ללא קהל, אך אלו המחזיקים בדעה זו, נמצאים במעין מגדל שן משלהם ומעריכים באופן שגוי את המציאות.

הדעה הנחשבת והרלוונטית ביותר, היא של אותם ספורטאים במגרשים, ולכן אין זה מפתיע שרובם לא מעוניינים לשחק ללא קהל. הם המריחים קרוב קרוב את ריח הפרקט או הדשא, הם אשר עצם הימצאותם על המגרש מהווה בפניהם התגשמות חלומם הגדול, מבינים שיש דברים שלא עושים.