מהו לדעתכם ויכוח האוהדים הכי בוער היום בכדורגל הישראלי? אולי זה מעמד המאמנים בארץ ומי האחראי למצב העגום? אולי השאלה האם ״הליגה חלשה״ או שמכבי ענקית? או שמא זו בכלל שאלת יו״ר ההתאחדות הבא?
נדמה שככל שרמת הכדורגל יורדת או אם אהיה עדין, לא משתפרת, רמת העניין, הרעש, ההתעסקויות והסקנדלים עולה. מה שבטוח לא חסרות סוגיות. אז למי מכם שדאג, הנה עוד אחת: האם כדורגל ישראלי זה הכי כיף בעולם רק כי זה שלנו או שבעצם כדורגל ישראלי זה תחלואה אחת גדולה שחבל לבזבז עליה דקה נוספת?
אני מודה שאני בעצמי מתלבט ולא מהיום. אז תחילה, כמה עובדות. את ״קריירת״ הכדורגל שלי התחלתי בגיל 7, מושא ההערצה דאז היה אלי אוחנה, גדלתי בירושלים ומכאן בבית וגן וכל המשתמע מכך. על פניו, מתכון קלאסי כדי להיות אוהד נלהב, לעמוד בפקקים ולצפור בקצב, לצעוק בכל הכוח מהיציע ״אוהב אותך, אני נשבע״ ולהתפלל שאולי הימים המרגשים באמת עוד יחזרו. המציאות היא שאיפשהו בדרך הכל נסדק, דעך. לא האהבה לבית״ר, כי הרי ברור שקבוצה לא מחליפים או כמו שחבר ילדות היטיב להתנסח ״רק בית״ר לא בוגדת״, אלא יותר כמו הניצוץ והחשק. ככל שההתלהבות מהכדורגל העולמי עולה, כך גדל הספק לגבי הביצה הקטנה שלנו. התסכול שברצון לראות את הכדורגל מתקדם, ולהיווכח פעם אחר פעם במציאות הכואבת, הפך גדול עליי בשלב מסוים.
תראו, הפתרון הקל הוא באמת לחתוך. להגיד ״הזמן שלי יקר מדי ואם השחקנים לא משקיעים מספיק מאמץ כדי לא להיפצע בדקה 60, אז למה שאני אתאמץ לאהוב את הכדורגל החובבני שלהם?״. בואו ניקח לדוגמא את גמר הגביע האחרון. אצטדיון סמי עופר, שעת ערב מאוחרת, דו קרב פנדלים. לכאורה, הקרם דה לה קרם של הריגושים. אוהד מן השורה יאבד כמה שנים מחייו כדי לראות את הסינדרלה התורן בועט בעיטה רשלנית שפוגשת שוער רשלני עוד יותר אשר מסתיימת בשער המהווה יריית פתיחה לחגיגות גביע שני בשלושת השנים האחרונות עבור בני יהודה. אז נכון שעבור אותו אוהד, ברגעים כאלו, הכל זז הצידה. הרגע בו אותו אדם ביציע, אשר כה טרוד בחיי היומיום, מרגיש כאילו זוהי המתנה האישית שלו, הפתרון הרגעי לכל צרותיו. משהו טבעי ואמיתי שקשה להסביר.
יחד עם זאת, במהלך הצפייה ובתור אוהד אובייקטיבי באופן יחסי, עברו בראשי הרבה מחשבות, רובן כנראה לא יפתיעו אתכם. המשחק היה רע, אופיין מעל הכל בחוסר דיוק מביך וכושר גופני לקוי בלשון המעטה. מה שמשותף ל-90% מהתהיות שהיו לי זה ביקורת. ביקורת על הכדורגל פה, ועל זה שלא מתקדמים לשום מקום ועל ההבנה שהבעיה שלנו היא לא יו״ר התאחדות כזה או אחר, או מאמן נבחרת כזה או אחר, הבעיה היא אנחנו. אנחנו עושים שכונה, אנחנו מסתפקים במה שיש, אנחנו מקעקעים את תרבות ה -״יהיה בסדר״ על גופנו בכל צעד. אם תשאלו אותי, על כך בדיוק נשענת השאלה האמיתית שאותי הכי מדאיגה – האם מי שאוהב את הכדורגל הישראלי ללא תנאים בעצם מזיק לו? בעצם זה שאנחנו כמו שאנחנו, וותרנים, ציניים, סתלבטנים, האם זהו הדלק של השכונה שהולכת פה? או שמא זו המהות שלנו, זה הכדורגל שלנו ויותר מהכל זה הבית שלנו?
וזה מחזיר אותי שוב לירושלים. יצא לי לבקר שם לאחרונה. אחרי שנים רבות של ביקורי בזק משפחתיים בלבד, הפעם זה היה מאין טיול. קצת שוק בשישי, קצת מדרחוב, העיר העתיקה, כל החבילה בקיצור. משהו בטיול הזה היה שונה, משהו בעט בי. הלכתי ברחובות והסתכלתי על האנשים, על הדוכנים וניסיתי להבין מהי אותה ההרגשה. השקעתי מאמץ רב לנסות ולהיזכר, לנסות ולהבין. כשזוכרים משהו בבירור, קל מאוד להתגעגע. אבל כשהדברים עמומים, הגעגוע יכול לתעתע. נכנסנו לעיר העתיקה והלכנו בין דוכני המזכרות ותמונה אחת מאחד הדוכנים נצרבה לי בראש: צעיף של בית״ר לצד צעיף של ישראל. בעל הדוכן היה, איך לא, ערבי. מניח שלכל אחד המשולש ההזוי הזה בשילוב עם המיקום הייחודי עושה משהו אחר. לטוב ולרע. אותי בכל אופן זה העיר. חשבתי לעצמי ״איזו עיר משוגעת״ והתאהבתי מחדש. קיבלתי את התמונה הזו כמו קריאת השכמה. לא רק שאני בעיר ילדותי, אלא שחלק גדול מאותה ילדות קשור בבשר לאותה אהדה.
נבהלתי לגלות עד כמה התחושה הזו כמעט ונעלמה לי לאורך השנים העגומות של קבוצת נעוריי והריחוק מהעיר. נדהמתי יותר להבין כמה הדבר הזה שורשי ובלתי נשלט. לעולם לא תצעדי לבד.
