בקיץ 2010 חתם אלירן עטר במכבי תל אביב. אני עדיין זוכר את גול הנצחון שלו בבעיטה חופשית נגד פ.ס.ז במוקדמות הליגה האירופית בבלומפילד העובדה שלשער הזה לא היתה משמעות רבה מעבר לנצחון על מעצמה כמו פ.ס.ז, לא הפריעה לעטר להשתולל משמחה והשחקנים איתו. הקהל, שהאמין ברוב דקות המשחק שלעבור את הצרפתים זו משימה אפשרית, קיבל את הניצחון ואת השמחה באיפוק יחסי. הימים חלפו והקהל הצהוב התאהב בשחקן עם התדמית הפרובלמטית. התאהב בו כי הוא סיפק בכל שבוע קבלות על המגרש. התאהב בו בצורה הכי פחות מאופקת שאפשר.

בסיום אותה עונה, שאגו היה מרכיב אינטגרלי בה, הגיע ג'ורדי קרויף שהבין כי אלירן עטר וברק יצחקי לא יכולים לשבת באותו חדר הלבשה. יצחקי הוגלה לקפריסין, עטר נשאר בקבוצה ככוכב הבלתי מעורער והחיבור עם ייני, הזוי ככל שיהיה, התברר כדבר הטוב ביותר שקרה למכבי ולעטר עצמו. רבות דובר על היחסים ביניהם, אך נראה כי יותר מכל ייני ידע כיצד לחבר בין עטר לשאר השחקנים בקבוצה. ג'ורדי הבין את הדינמיקה וכשהבין שזהבי בדרך להיות יקיר האוהדים, לא הציב מכשולים לשחרור עטר ולא קפץ על ההזדמנות להחזירו. מכבי חיפה, לעומת זאת, לקחה אותו תחת חסותה.

היום, רגע לפני הדיון בעניינו וההחלטה האם הוא ממשיך, מכבי חיפה צריכה לחשוב איך היא יכולה להפיק ממנו את המיטב. על יכולותיו המקצועיות והרצון להצליח אין עוררין, לעומת זאת היכולת להשתלב ולהסתגל בסיטואציות חדשות מוציאות ממנו את כל האוויר. עטר חייב את ה"ייני" הזה שיאזן וישאיר אותו על הקרקע, כמו גם את האפשרות לתחזק מדי פעם מניירות של כוכב, אותן במכבי חיפה הוא כנראה לא יכול להציג (וההפך הוא הנכון). לרוני לוי יש הזדמנות ענקית להראות את גדולתו כמאמן אם רק יצליח להחזיר לעטר את חדוות המשחק. למרות שמסתמן כי לוי בוחר דווקא בדרך הקלה וישלח את עטר לחפש קבוצה חדשה, מכבי חיפה, במתכונתה הנוכחית, לא יכולה לוותר על שחקן כמו עטר והרזומה העשיר שלו.

התקשורת מדווחת כי אם יעזוב את מכבי חיפה, עטר יגיע להפועל ת"א, שם הסיכויים שלו להצליח גבוהים בהרבה עקב העדר כוכבים והעובדה שיהיו שחקנים בהפועל שיכולים "לשחק בשבילו". בהפועל ת"א אין שחקן משמעותי על המשבצת שלו, בטח לא ילד בן 19 שמועדף על פניו באימונים והתלות בו תחזור להיות בדיוק כמו בתקופה בה שיחק במכבי ת"א. ימים יגידו.