יותר אלופים מכולם – 11 הגדולים של ליגת האלופות

בלי ששמנו לב, המפעל הקסום המתקרא "ליגת האלופות" סגר ממש לא מזמן חצי יובל להיווסדו. לא יהיה מוגזם לומר שהפיכתו של "גביע אירופה לאלופות" ב-1992 למפעל יוקרתי עם שלב בתים, מיתוג חדש והמון המון כסף שינתה לבלי הכר את הכדורגל העולמי. ליגת האלופות הוא טורניר הכדורגל החשוב ביותר בעולם. כן, יותר מהמונדיאל. בשנים האחרונות נשמעה לא מעט ביקורת כלפי השיטה הבעייתית והפערים ההולכים וגדלים בין קבוצות העילית של היבשת לכל היתר, אבל אין ספק שבשורה התחתונה המפעל הזה הוא עדיין האיכותי ביותר והמרתק ביותר שקיים בכדורגל העולמי.

רגע לפני פתיחת העונה ה-26 של המפעל החלטתי לעשות כבוד לכל מה שהיה עד עכשיו ולנסות להרכיב את ה-11 של כל הזמנים בליגת האלופות. חלק מהבחירות היו קלות, חלק ממש לא. אז אחרי המון התחבטויות, התלבטויות ודפיקת הראש בקיר, קבלו את הרכב החלומות:

שוער – ג'יאנלואיג'י בופון. היחיד ברשימה שלא זכה מעולם במפעל. ולמה, אם כך, בחרתי אותו על-פני שמות לא פחות גדולים כמו איקר קסיאס, ואן דר-סאר, אוליבר קאהן ופטר שמייכל? בגלל החשיבות שלו לקבוצתו. בופון השתתף עם יובה ב-3 גמרים ובכל המקרים הוא היה גורם סופר-משמעותי בהגעת הקבוצה למעמד. בגלל המנהיגות, בגלל האופי, בגלל היציבות ובגלל שגם בגיל 39 הוא עושה דברים פשוט מופלאים עם זוג כפפות. ומי יודע, אולי הוא עוד יספיק להניף את הגביע עם האוזניים הגדולות.

בופון
קרדיט צילום:
UEFA Champions League Facebook Page

מגן ימני – גארי נוויל. דני אלבס זכה פעמיים בתואר עם ברצלונה, כריסטיאן פאנוצ'י הנהדר עשה זאת עם מילאן וריאל מדריד ופיליפ לאם הוא אגדה בפני עצמו. גארי נוויל נבחר בגלל הסטייל. אחד מ"התינוקות של פרגי" שאייש במשך כמעט שני עשורים את העמדה הזו ביונייטד והיה אחד השחקנים היציבים והחשובים בקבוצה. השקט והביטחון בהגנה, הקלאסה כמעט בכל תיקול או חטיפה. לשיאו הגיע כמובן בעונת הטרבל ב-1999.

בלמים – קרלס פויול ופאולו מאלדיני. כמה שאוהדי בארסה מתגעגעים היום לפויול. עם כל הכבוד לפיקה ומסצ'ראנו, החיסרון שלו מורגש. עוד לפני תקופת הטיקי-טאקה, בארסה יכלה פשוט להרשות לעצמה לסמוך על ההגנה בראשות הקפטן והסמל עם משחק הראש הפנטסטי והיכולת לתסכל כל חלוץ בעולם. 3 פעמים זכה פויול כקפטן בליגת האלופות. פעמיים מתוכן הניף את הגביע במו ידיו. בפעם השלישית, במחווה מרגשת ומקסימה, הוא נתן את הכבוד לחברו אריק אבידל שהחלים מסרטן.

ומה נאמר על מאלדיני? האיש שכל הקריירה היה רוסונרי אמיתי. האיש שהשתתף בלא פחות מ-6 גמרים של ליגת האלופות, מתוכם 3 זכיות (וגם 2 זכיות רצופות בגביע האלופות ב-1989 ו-1990). שילוב של קלאסה, קשיחות, חוכמה ותשוקה. ולא שכחתי את סרחיו ראמוס. הוא הפסיד את המקום בהרכב בפוטו-פיניש. ראויים לציון גם פאביו קנבארו, לוסיו וריו פרדיננד.

מגן שמאלי – רוברטו קרלוס. בלי תחרות בכלל. עמדת המגן השמאלי תמיד היתה עמדה בעייתית משהו. זה לא שלא היו עוד מגנים שמאליים טובים, אבל לאף-אחד מהם אין את העוצמה, הווינריות, המהירות והיכולת ההתקפית שהיו לשד הברזילאי הזה, שזכה 3 פעמים בתואר עם ריאל מדריד עוד לפני עידן הגלקטיקוס.

קשר אחורי – צ'אבי אלונסו. בינינו, כל שחקן שהיה שותף לנס האדיר שחוללה ליברפול בגמר ההוא באיסנטבול ראוי למקום של כבוד ברשימה הזאת. וברצינות – אלונסו היה אחד השחקנים המצטיינים בגמר ההוא ובכלל באותה עונה של ליברפול. גם במדי ריאל זכה בתואר. המתמודד שהגיע הכי קרוב מולו בעמדה הוא סרחיו בוסקטס. אלונסו הועדף בגלל האלגנטיות ובגלל התרומה ההתקפית.

צ'אבי אלונסו
Credit to "Xabi Alonso" Facebook page

קשר מרכזי – צ'אבי. עוד שחקן שבקאמפ נואו היו משלמים כל סכום שבעולם כדי להחזיר לו את נעוריו. תמיד אמרו שמסי לא היה זוכה בכ"כ הרבה תארים בלי צ'אבי ואינייסטה. קשה להתווכח עם זה. צ'אבי היה המנוע של בארסה במשך עשור וחצי, תמיד שם ברגע הנכון, תמיד זה שימצא את הפתרון ויציל את המולדת. זכה 4 פעמים בליגת האלופות. גבר על פליימייקרים אדירים כאנדראה פירלו וזינדין זידאן וקיבל את המקום שלו בהרכב. הוא אולי פחות חזק בהגנה מפירלו ופחות וירטואוז מזידאן, אבל יש לו שילוב קטלני של תשוקה, ראיית משחק ואלגנטיות.

קשר התקפי – פרנק לאמפארד. גם כאן התחרות לא קלה. קאקה, ווסלי סניידר, פרנק ריברי, יארי ליטמאנן, דקו…רק תבחרו. אבל לאמפארד הוא שחקן קלאץ' שאין שני לו. בעונת 2007/8 הוא כבש לזכות צ'לסי בשמינית, ברבע, בחצי ובגמר ורק ההחלקה של ג'ון טרי על הדשא הרטוב במוסקבה מנעה ממנו את התואר. ב-2012 כבש בשמינית הגמר את השער החשוב מול נאפולי שהוביל להארכה ולניצחון, ברבע הגמר מול בנפיקה וכמובן בדו-קרב הפנדלים בגמר במינכן, וזכה להניף את הגביע כקפטן. תמיד היה שם כשצריך אותו, לא מעט פעמים הציל את הבלוז במו ידיו ורגליו. ווינר אמיתי.

קיצוני ימני – ליונל מסי. הגענו לבאנקר הראשון. מה עוד אפשר לומר על הפרעוש? הפנומן הארגנטיני שבגיל 11 היה צריך לקבל זריקות של הורמוני גדילה ובגיל 30 מחזיק כמעט בכל שיא אפשרי? ב-2006 התרומה העיקרית שלו לזכיה של ברצלונה היתה ההצגה שהובילה להרחקה של דל-הורנו מצ'לסי בשמינית הגמר בסטמפורד ברידג'. בגמר מול ארסנל הוא לא שיחק. אחרי העזיבה של רונאלדיניו ב-2008 פפ גווארדיולה נתן למסי את המושכות ומאז ועד היום האיש לא עוצר. די אם נזכיר את הצמד בברנבאו בחצי הגמר ב-2011, את השערים בשני הגמרים מול יונייטד, את החמישיה מול לברקוזן ואת ההצגה האלמותית מול באיירן בחצי הגמר ב-2015. סגן מלך השערים של כל הזמנים במפעל, נכון להיום. גאון, ענק, מדהים. אתם יודעים מה מגיע עכשיו, נכון?

ליאו מסי
(קרדיט צילום: Leo Messi Facebook Page)

קיצוני שמאלי – כריסטיאנו רונאלדו. איך לא. הילד ממדירה שבגיל 18 נלכד בעין של אלכס פרגוסון במהלך משחק ידידות בין ספורטינג ליסבון למנצ'סטר יונייטד היה בעונה שעברה לראשון שחוצה את רף 100 השערים בתולדות המפעל. בגיל 32 רונאלדו לא עוצר. הוא כובש וכובש וכובש ונשאר רעב. מה זה רעב. מי זוכר בכלל שב-2008 הוא כמעט הרס במו רגליו ליונייטד את העונה כשהחטיא בדו-קרב הפנדלים בגמר? זה נגמר עם זכיה ראשונה שלו בתואר והמשיך לקריירה פנומנלית במדריד עם 3 זכיות, כולל שער בהארכה בגמר ב-2014, פנדל מכריע בדו-קרב בגמר 2016 וכמובן שלב הנוקאאוט 2017, בו כבש 10 שערים ב-5 משחקים ברבע, בחצי ובגמר. אין מילים.

חלוץ – ראול. עד לא כל-כך מזמן היה ראול גונזאלס בלאנקו מלך השערים של המפעל בכל הזמנים. אצל ראול, כמו רבים בהרכב הזה, קריטריון מכריע לאישיות. צנוע, שקט, הוגן, מחויב – אין מספיק סופרלטיבים. אחד השחקנים שהכי מזוהים עם ריאל מדריד ובכל זאת גם השרופים שבאוהדי ברצלונה לא יכולים שלא לחבב, או לפחות להעריך אותו כחלוץ מופלא וספורטאי למופת. עונת השיא שלו במפעל היתה 99/2000 כשכבש 10 שערים, כולל צמד באולד טראפורד ברבע הגמר ואת השער השלישי בגמר מול ולנסיה. לקינוח היה שותף גם לניצחון האדיר של שאלקה על אינטר בסן-סירו ברבע הגמר ב-2011. כמעט נכנסו לרשימה: אנדריי שבצ'נקו, ויין רוני, פיליפו אינזאגי, תומס מולר וזלאטן איברהימוביץ'.

מאמן – ז'וזה מוריניו. קשה לי איתו. מאז שחתם בקבוצתי האהודה ממנצ'סטר היחס שלי כלפיו התמתן, אבל במשך שנים לא יכולתי לסבול את הנודניק השחצן הזה. ובכל זאת, אין מה לעשות. נכון שאנצ'לוטי, גווארדיולה וכמובן פרגוסון ראויים בהחלט, אבל מוריניו מחזיק במאה אחוזי הצלחה בגמרים, ועם מי? עם פורטו ואינטר. אפשר לבקר את הסגנון שלו, אפשר להתווכח על האופי שלו, אבל אין עוררין על כך שהוא עשה עם הקבוצות שלו דברים מדהימים. נכון, דווקא עם צ'לסי וריאל הוא לא הצליח להגיע לגמר, אבל ייאמר שבלא מעט מקרים זה נמנע ממנו בגלל חוסר מזל (הפנדלים מול באיירן ב-2012) או שיפוט (השער של גרסיה מליברפול שמאז 2005 ועד היום מחכה שהכדור יעבור את הקו). הוא לקח קבוצות שהיו אנדרדוג מובהק והביא אותן להתעלות ברגע האמת. השנה עם השדים האדומים יהיה לו אתגר לא פשוט.

מוריניו
Credit to Manchester United Official Twitter
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח