יורדים מהפסים

אחד הכינויים של קבוצת הכדורגל יובנטוס הוא "הזברות", הסיבה שהם זכו לכינוי הזה היא בגלל שבערך מרגע היווסדם המועדון מטורינו משחק עם חולצת בית מפוספסת בצבעים שחור ולבן, כמו זברה.

זו מסורת ארוכת שנים שמתחילה מ-1903 ונמשכה יותר מ-100 שנה, ובכל פעם שראית קבוצה איטלקית בפסים שחורים ולבנים ידעת לזהות שמדובר ביובנטוס. אלא שב-12 במאי 2019 הכל השתנה. יובנטוס הציגה את מדיה החדשים לעונה הקרובה ולראשונה מזה 116 שנים, יובה תשחק עם חולצה לא מפוספסת, אלא חולצה שחציה שחורה וחציה לבנה, בדומה לברצלונה של 2008/09, מכבי תל אביב של 2015/16 או התלבושת השלישית של ספורטינג ליסבון בעונה שעברה (אין לי מושג למה אני יודע את זה).

אבל החולצה החדשה היא לא הדבר היחידי שיובה עשתה בשנים האחרונות, ובעיקר בקיץ הזה, כדי להתרחק מהמסורת שלה, וכל זאת תחת יושב הראש שלה אנדראה אניילי.

הגברת הזקנה לא רוצה להיות זקנה

משפחת אניילי היא משפחה איטלקית עשירה מאוד, העיסוק העיקרי שלהם הוא בתעשיית הרכב כשהם מחזיקים במותגים כמו פיאט, פרארי, לאנסיה ואלפא רומאו. כמו כן, הם הבעלים של יובנטוס כבר מאז 1923.

מכיוון שיובה הוא לא מועדון דמוקרטי כמו ברצלונה או ריאל מדריד, מי שעומד בראשו מגיע מהבעלים, כלומר משפחת אניילי, ואכן, אנדראה אניילי מכהן כיו"ר יובנטוס מאז 2010. לאניילי, בן 43, יש חזון בשנים האחרונות: הוא רוצה להפוך את יובנטוס לקבוצה כמו בארסה או ריאל, קבוצה שכשילד מתלבט את מי לאהוד, היא תהיה אפשרות פופולרית כמו האפשרויות האחרות.

בשביל לעשות זאת המעשה הראשון שעשה היה להעיף מההנהלה את כל השמרנים ולמלא אותה באנשים שחושבים באותה צורה כמוהו. אניילי הבין שכדי להפוך את יובה לאטרקטיבית, יהיה עליו להתרחק מהמסורת של המועדון והוא רצה כמה שפחות הפרעות בדרך, ומשם הדרך הייתה פתוחה למספר שינויים.

בקיץ 2017 לדוגמא, יובה הודיעה על שינוי הסמל מסמל האליפסה עם הפסים, שליווה אותה בגרסאות שונות מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת והחליפה אותו בסמל חדש והרבה יותר מודרני. בקיץ 2018 עשתה יובה עוד צעד משמעותי כשקנתה את כריסטיאנו רונאלדו, דבר שהביא לה מיליוני אוהדים חדשים מרחבי העולם.

אבל הקיץ דברים באמת השתגעו.

הגנה אאוט, התקפה אין

ב17 במאי, חמישה ימים אחרי ההכרזה על התלבושת החדשה, יצאה יובה בהכרזה דרמטית נוספת: מסימיליאנו אלגרי, המאמן שזכה ב-5 אליפויות רצופות והוביל את יובה לשני גמרי ליגת האלופות, עוזב את המועדון. מה הייתה הפתעת האוהדים כשגילו שמחליפו יהיה מאוריציו סארי.

במשך שנים הכדורגל שהציגה יובנטוס היה כדורגל הגנתי בעיקר, מאמניה לאורך השנים כמו מרצ'לו ליפי, אנטוניו קונטה ואלגרי היו מאמנים שהתמקדו בהגנה חזקה, אלא שסארי הוא מאמן התקפי שממש לא מגיע מאותה אסכולה. סארי הוא מאמן שהושפע בעיקר מאריגו סאקי, מאמנה האגדי של מילאן ובכלל, הוא מזוהה עם נאפולי, יריבתה הגדולה של יובה בשנים האחרונות, כשזכור במיוחד מאבק האליפות ביניהן בעונת 2017-18.

אם זה לא מספיק, אז הקיץ המוזר של יובה המשיך ברכישת מתיאס דה ליכט בחוזה קצר יחסית (נכנס לו סעיף שחרור בשנה השלישית לחוזה) ומכירת שחקנים צעירים שהיו אמורים להוביל את העתיד של המועדון כמו מויסה קן שנמכר לאברטון וג'ואו קאנסלו שנמכר למנצ'סטר סיטי.

יותר ויותר נראה שיובה מתכננת ריצה אחת ממוקדת כדי להשיג משהו שלא השיגה כבר הרבה שנים: הגביע עם האוזניים הגדולות. ברגע שיובה תזכה בליגת האלופות היא תהיה ללא ספק שייכת לטופ האירופי, אבל מה הסיכויים שלה להשיג דבר כזה? בליגת האלופות אפשר ליפול על משחק אחד לא טוב, אז מה יקרה אם יובה לא תצליח לזכות? ואם היא תצליח, איך היא תמשיך משם? כרגע נראה שליובה לא אכפת מהשאלות האלה והיא עסוקה בלדרוס את המסורת והעתיד שלה.