// מאת אמיר אליהו

מתחילת העונה הסלוגן של העונה הזאת היה "המסע לליגה א'". אחרי 2 עונות בינוניות בהן עירוני אשדוד הגיעה לפלייאוף ולא הצליחה להעפיל דרכו, העונה לקחו החלטה בעירוני אשדוד שהולכים בכל הכח על עלית ליגה ולא סתם לעלות, אלא מהמקום הראשון. אין כוחות לעוד פלייאוף מייגע שאין ממש סיכוי הגיוני לעלות ליגה דרכו.

אז העונה התחילה ולמרות 2 הנצחונות המשכנעים ב-2 המחזורים הראשונים (4:1 על בני יצלאל ו 3:0 על כסייפה) ההמשך היה חלש מאוד עם תיקו 1 בבאר שבע (ואיזה שער חשוב של תומר חיים בתוספת הזמן… נקודה שבסופה תהיה חשובה במאבק על העליה) ו-2 משחקי צמרת מול דימונה וירוחם שאת שניהם לא הצלחנו לנצח ואנחנו מוצאים את עצמנו כבר במחזור החמישי במקום החמישי וכבר 5 נקודות הפרש מהפיסגה.

ברגע הזה נראה שהחלום רחוק וש"המסע" יגמר מוקדם מהצפוי. רמת העצבים עלתה והדבר הוביל עד כדי אירוע של אלימות של אוהד כלפי המאמן במהלך אימון הקבוצה, אירוע שחייב לזכור כדי לא להגיע אליו שוב, אבל עם כל הצער שבמקרה, מאז קרה משהו… השחקנים הבינו שהם צריכים להתחיל לתת את כל מה שיש להם, כי המסע הזה חייב להיגמר בעליית ליגה. אז הם לקחו לתשומת ליבם והתפוצצו על הפועל לוד 4:0 ואחרי זה הוסיפו עוד 4 נצחונות רצופים שצימקו את הפער בפיסגה.

בשלב הזה הגיע משחק עונה נגד קרית מלאכי בבית, 2 הקבוצות נראות טוב, למרות שבאשדוד כבר הבינו שחייב חלוץ קילר שיהרוג משחקים, הקבוצה נתנה משחק מצוין, אבל נכנעה לשער שהתחיל בנגיעת יד ברורה, והפסדנו את המשחק 1:0. משחק צמרת שלישי שהקבוצה לא מצליחה לנצח בו וזה מתחיל להראות רע.

3 מחזורים אחרי זה, משחק צמרת רביעי נגד שדרות בשדרות, שם אנחנו מקבלים סטירה מצלצלת ומפסידים 3:0. משחק צמרת רביעי עם נקודה אחת בלבד, אבל למרות הכל, עדיין בתמונת העלייה. בשלב הזה עירוני מתחמשת ב-4 שחקנים חדשים: ליאור איילה, רפי עמרן, הישאם אזברגה ושובר השיוויון עידן חג'ג', שעם הגעתו התחיל לכבוש שערים קריטיים עבור הקבוצה.

עירוני בשלב הזה מתחברת לקבוצה חזקה מאוד שיהיה קשה לעצור אותה והמאזן בסיבוב השני עומד על 13 נצחונות, תיקו 1 (המשחק ההזוי נגד ק"ג) והפסד אחד בדקה ה 90 בדימונה.

8 מחזורים לסיום, למרות שלא היינו במקום הראשון, היה ברור לכולם שזה אך ורק בידיים שלנו, שאנחנו תלויים בעצמנו בלבד והתחילה אצל כולם הספירה לאחור. כל ניצחון קירב את הידיעה שזה יכול לקרות ובסיום העונה אנחנו נחגוג את העלייה. בין 8 המשחקים האלה היו משחקים לא קלים, ניצחון החוץ בשיכון בדקה ה-92 משער של תומר ברוך מבישול של תומר בן חיים (מי אם לא הוא…) אותו שער שהעלה לכותרות את השדר של עירוני בעקבות הצעקה המפורסמת, שער שגרם להרבה אנשים לאבד שפיות לכמה רגעים. השמחה אחרי הגול הזה היתה שמחה של עלייה, הרבה יגידו שפה הם הבינו שכלום כבר לא יעצור אותנו, למרות שלפנינו עוד 2 משחקי עונה קריטיים.

משחקי עונה? אז הראשון מבין ה-2 נערך במלאכי במחזור ה 26, משחק שיגיד הרבה לגבי ההמשך במירוץ על העלייה, עירוני פותחת את המשחק לא בצורה הכי טובה, אבל בהמשך שוטפת את המגרש ומנצחת 3:1, הקטר הצהוב לא עוצר ואחרי המשחק הספירה לאחור ממשיכה "עוד 4".

משחק עונה של המאני טיים מפגיש במחזור ה-29 את שדרות שהגיעה לאשדוד, משחק שאין ממנו חזור. המנצחת תמשיך עם חלום העלייה והמפסידה תמצא את עצמה מחוץ למירוץ, תיקו? ו-2 הקבוצות כנראה ימצאו את עצמם בפלייאוף … המשחק מתחיל בטירוף מצד עירוני וכבר בדקה ה-18 השוער של שדרות מוציא 2 כדורים מהשער (משערים של אזברגה וכמובן תומר בן חיים), עירוני קצת מפסיקה לשחק, אבל יורדת להפסקה ביתרון מבטיח, במחצית השניה הדרמה התחילה. 2 פנדלים בהפרש של 5 דקות שהוענקו לשדרות גורמים למשחק להגיע למצב של תיקו והלחץ מתחיל, שדרות במומנטום והחלום מתחיל להראות רחוק פתאום. עד שמגיע הרגע הגדול – ליאור איילה כובש שער ניצחון ומשחרר הרבה אוויר. אחרי המשחק זה כבר ברור "עוד 1"… ניצחון באילת ואפשר לפתוח שמפניות.

700 איש עושים את הדרך לאילת כשהקבוצה מגיעה אליו ללא 6 שחקני הרכב, אבל המטרה והמשימה ברורים, לנצח ולסיים את העונה במקום הראשון. תומר בן חיים פותח את המשחק כבלם והמחצית מסתיימת בתיקו אפס. במחצית השנייה תומר מוסט לעמדה קידמית יותר והוא מראה למה הוא שחקן העונה של עירוני ואולי של הליגה, הוא כובש את השער שהתברר כשער ניצחון ושער העלייה.

אין ספק שהמכונה הזאת שנקראת עירוני זה מכונה משומנת שכל החלקים שבה היו משומנים בצורה מדהימה, אבל מעל הכל בלטו בה 2 דברים, שחקן גדול וקפטן ענק (תומר בן חיים אליו נחזור מאוחר יותר) והקהל שאין ספק שאין קהל כזה בליגה ב', אותו קהל שנסע עד אילת כדי לעודד את הקבוצה שלו, אותו קהל שעזב בית, אישה, ילדים, עבודה ומה לא רק כדי לנסוע 400 ק"מ בשביל לראות משחק כדורגל. אני אישית נסעתי לאילת וחזרתי באותו יום לבית אז בחישוב פשוט הייתי 8 שעות בדרכים בשביל המשחק הזה (כמו שאומרים תמיד בקבוצה "זר לא יבין זאת"). זה אותו קהל שמוחא כפיים לשחקני היריבה בסיום המשחק או לשוער של בני אילת כשהוא מוחלף, זה לא דבר של מה שבכך בכדורגל הישראלי ואולי גם בעולמי, קהל שיודע לכבד את היריב.

לגבי שחקן העונה בליגה הזאת תומר בן חיים אפשר להגיד הרבה וזה עדיין לא יספיק, כמה סימבולי שאת שער העלייה הוא זה שכבש, היו העונה הרבה רגעים בלתי נשכחים ולכל אחד יש את הרגע החשוב של העונה, אם זה השער של תומר ברוך בשיכון, אם זה המשחק המטורף במלאכי עם ניצחון שנתן רוח גבית להמשך, אם זה שער הניצחון של ליאור איילה נגד שדרות במשחק העונה ואם זה כמובן אותו שער של תומר באילת.

אבל מבחינתי הרגע הכי גדול ומשמעותי העונה זה רגע שאני לא יודע כמה אנשים שמו לב אליו, אבל היה משמעותי ביותר, רגע אחרי שער השיוויון של שדרות כשהמצב תיקו 2 והאוויר של השחקנים והאוהדים יוצא מהמפרשים ומתחילים להבין שהעונה הזאת נגמרת לנו בין הידיים, באותו הרגע תומר קורא לכל השחקנים ועושה מעיין "פסק זמן".

אני לא יודע מה נאמר שם, אבל כנראה שזה היה ברוח של "אין מצב שאנחנו נשברים עכשיו ומקבלים גם את השלישי, אלא הפוך, בואו ניתן את כל מה שיש לנו וננצח את המשחק הזה". ראיתי לא מעט משחקים בחיים שלי ולרוב מי שהיתה במומנטום ברגעים האלה גם ניצחה, אבל לא כשיש לך בקבוצה קפטן כזה שידע לעצור את העולם ולהרים את כל השחקנים ברגע משבר כזה כדי שההבטחה שלו לעלות את הקבוצה ליגה, תתקיים!!