יומן מסע לונדוני

מכבי תל אביב מגיעה לפגוש את צ’לסי בסטמפורד ברידג’ ואני שם לתת את הנשמה. כל אוהד כדורגל צריך לעבור חוויה שכזאת. את המילים אני רושם בתוך יומן מסע

כשמכבי ובאזל נפגשו בתל אביב, אחרי תיקו 2 מטורף בשוויץ והרגשה שהפעם אפשר לעשות את זה, ישבנו במקומות הרגילים שלנו בבלומפילד, אלה שבהם אנחנו יושבים גם במשחקים מול רעננה ועכו. בשריקת הסיום, ותוך כדי החגיגות ביציע, אני כבר ידעתי – למשחק הראשון של מכבי בחוץ אני נוסע, לא משנה לאן.

FB_IMG_1442655721057

“אינספור שבילים ויציאה” פותח אביב גפן את השיר ובאחיזת כדור של איש קירח אחד, במעמד הכי מרגש של פתיחת כל עונה חדשה, זה הוחלט – השביל שאליו מכבי תצא במשחקה הראשון – לונדון, שם תפגוש את צ’לסי, מוריניו ועדן (לא בן בסט, הזאר). אז שברתי תכנית חיסכון, מכרתי את האוטו וחזרתי לגור עם ההורים – וטסתי ללונדון, ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים.

יום המשחק הגיע ואנחנו הוצפנו ברגשות שמילים לא יכולות להסביר, מכבי שלנו תעלה עוד כמה שעות למשחק ליגת אלופות מול צ’לסי, וואו. החלטנו להגיע לבר שארגון האוהדים קבע מראש כבר בשעה מוקדמת כדי שהברמן יחליף לנו את הלחץ בקצת שלווה. את הבר עדיין פקדו אנגלים מחוסרי מעש שלא הבינו מי זאת מכבי הזאת ולמה הבר שלהם מתחיל אט אט להפוך לצהוב ורועש בשעה כל כך מוקדמת.

ושם הקסם התחיל להתרחש. אוהדי מכבי החלו למלא את הבר במספרים של מאות תוך כדי שירה ולגימת בירה, בפלייליסט של האוהדים עברו כל השירים האהובים מהבית, אלה שאני שר גם במקלחת, רק שהפעם זה לא הסבון שהקשיב לזיופיי, אלא אנגלים המומים שעצרו להקשיב ולצלם את הקסם קורה.

מהבר יצאנו לרכבת תחת הפגזה של גשם כבד (למי בכלל אכפת) וההרגשה הייתה כאילו אנחנו כמה אלפים של אוהדים. השירה הייתה חזקה ומרגשת ובתחנת הרכבת בויקטוריה הקהל הרב פשוט חסם את התחנה לכניסה ויציאה (מסכנים האנגלים עם המזוודות אבל היי – לא כל יום אנחנו בלונדון, תנו לנו ליהנות). השירה ברכבת הייתה עוצמתית כל כך, עשרות טלפונים באוויר שמצלמים את המתרחש, פרצופים מחייכים כלא מאמינים שזה קורה, חברים שקופצים במרץ ואנרגיה שיכול להביא איתו רק משחק צ’מפיונס.

FB_IMG_1442655619013

הכניסה לסטמפורד ברידג’ הייתה כמו חלום, הראש עדיין סירב להאמין שאנחנו שם, לובשים את החולצה הצהובה! האצטדיון החל להתמלא וכשעה לפחות לפני שריקת הפתיחה אנחנו כבר נותנים את הגרון ביציעים.

ואז הגיע הרגע שבו כל השערות צמרו, כל העצמות בערו, והעיניים נעצמו כאילו מבקשות לא להתעורר מהחלום הזה – שחקני שתי הקבוצות, אלה לצד אלה, עלו על כר הדשא וברקע התנגן לו השיר המרגש הזה, השיר המוכר הזה, נו אתם בטח מכירים, המנון הצ’מפיונס. “זה אמיתי” אמרתי לחבר שלצידי וכך התחיל לו המשחק.

את מה שקרה במשחק ואת הבדלי הרמות אשאיר לפרשנים והכתבים לספר, את העידוד המטורף שלנו וההשתקה של הקהל הביתי אתם שמעתם בעצמכם ואני אסכם בעוד שורה מתוך יומן מסע של אביב גפן: “מגע הרוך גובר על המכה”. התוצאה הלא נעימה לא שוברת אותנו. האהבה שנתנו לקבוצה דרך הגרונות והאהבה שהרגשנו שאנחנו מקבלים מהקבוצה בחזרה הם אלה שבונים אותנו.

אז מה, מישהו שמע על דיל טוב לפורטוגל?

FB_IMG_1442655625394

 
   

תגובה אחת

  1. Avatar

    אני זוכר את החוויות מהצד הירוק של ישראל.
    אכן מאוד מרגש.

    שמח בשבילך שיצא לך לחוות את ליגת האלופות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!