טיירון וודלי – הנבחר שלא נספר

טיירון "הנבחר" וודלי. אחד הלוחמים עם הכינוי האירוני ביותר בספורט.

The Chosen One כנראה לא היה הבחירה הראשונה (או העשירית) של דיינה ווייט, אם היה נשאל "את מי היית רוצה לראות כאלוף ה UFC במשקל 170?", ואין גם שום סכנה שייבחר על ידי האוהדים ללוחם הטוב או הפופולארי ביותר. אפילו לא קרוב. אבל וודלי אכן לוחם "נבחר". כנראה שהקב"ה בחר לתת לו מספיק כישרון, כוח ולב על מנת להצליח, בכל זאת.

Credit: Tyron Woodley Official Facebook page

אבל בואו ניכנס למכונת הזמן וניסע מעט אחורה, לפני שנשוב לדברים הנ"ל.

וודלי החל להתאמן ולהתחרות בהיאבקות ובפוטבול בגיל תיכון. באוניברסיטה של מיזורי, היה פעמים אול אמריקן בהיאבקות. הוא סיים את האוניברסיטה ב 2005, כשנה לפני שלוחם אחר – ג'ורג' סיינט פייר – זכה בפעם הראשונה באליפות במשקל החצי בינוני (170 פאונד).

אחרי שני קרבות MMA מקצועניים ב 2009, חתם וודלי על חוזה עם Strikeforce, בזמנו הארגון השני בחשיבותו אחרי ה UFC, ופתח בקריירה מרשימה. מתוך חמשת הקרבות הראשונים שלו, שלושה הסתיימו בהכנעה (בסיבוב ראשון או שני), אחד בהחלטת שופטים ואחד בנוקאאוט טכני בסיבוב הראשון. מרגע זה, רמת התחרות מולה התמודד עלתה דרגה. הוא ניצח את טארק סאפדין (אלוף עתידי בארגון), פול דיילי המסוכן ואת ג'ורדן מיין. כולם בהחלטות שופטים, ובעקבות כך – קיבל הזדמנות להילחם על התואר מול נייט מארקוורט.

האחרון, שנלחם גם במחלקת המשקל הבינוני הכבדה יותר ב UFC, נראה (לכאורה, לכאורה) כאחד שהשתמש ב"תוספים" והקרב הזה, שהיה האחרון במסגרת Strkeforce כארגון פעיל נגמר רע מאוד מבחינת וודלי. הוא נוצח בנוקאווט טכני קשה בסיבוב הרביעי.

 

בשלב זה, כבר היה ידוע ש Zuffa – הבעלים של ה UFC רכשו את חוזיהם של רוב לוחמי Strikeforce, ואת הארגון בכללותו. עבור וודלי זה היה סוג של מאורע מר\מתוק. מצד אחד זה מעבר לארגון הגדול בעולם, עם החשיפה הגדולה ביותר וכנראה גם עם רווח כספי גדול יותר. מצד שני, ממעמד של אוטוטו שוב קרב אליפות, זה היה סוג של לחזור (כמעט) לסוף התור.

הקרב הראשון שלו ב UFC היה מול ג'יי הירון, ומאז שהפסיד לוודלי בנוקאאוט טכני בסיבוב הראשון, הלה לא נלחם יותר ב UFC. יש לציין שהיה לקראת סוף הקריירה ממילא. אחריו קיבל וודלי את אחד ממומחי ה BJJ הטובים בספורט בכלל – ג'ייק שילדס והפסיד לו בהחלטת שופטים חצוייה (שניים נתנו את הניצחון לשילדס ואחד לוודלי). וודלי לא ירד ברמת התחרות ובקרב הבא שלח את ג'וש קושצ'ק אל ה"מזרון" מהר מאוד עם אחד הנוקאאוטס היותר מרשימים שלו, וניצח בסיבוב הראשון. אחרי קושצ'ק, קיבל וודלי את אחד הלוחמים היותר מוכשרים במחלקה העמוקה הזו בדמותו של קרלוס קונדיט. הוא שלח כמה בעיטות נמוכות (אחת הטכניקות האהובות עליו והיעילות מאוד) והאחרונה פשוט הרסה לקונדיט את הברך. עוד נוקאאוט לפנתיאון.

כשהדרך נראתה סלולה לקרב על תואר, הגיע רורי מקדונלד – ילד הפלא, ואלוף בלאטור היום – ושיבש לו שוב את התוכניות עם תוכנית קרב מסודרת. רורי ניצח בהחלטת שופטים ומשם התקדם בעצמו לקרב על התואר (על רורי אולי שווה לכתוב טור נפרד…). זה היה ההפסד האחרון של וודלי עד כתיבת שורות אלה. משם הגיעו נוקאאוט טכני מול דונג יאנג קים הג'ודוקא הקשוח, ניצחון בהחלטה על קלווין גאסטלום והפרס – קרב על אליפות מחלקת ה 170 של UFC מול אחד הלוחמים הקשוחים ביותר – רובי לולר.

Credit: Tyron Woodley official Facebook page

את קרב האליפות ניצח וודלי בצורה הכי חד משמעית שניתן, הוא תקף את לולר מהפתיחה, לחץ אותו ודחף אותו אל הכלוב. בדרך אל הכלוב הנחית וודלי אגרוף ששלח את לולר אל המזרון ואחרי עוד כמה אגרופים שסגרו עניין, הקרב נעצר והפך לקרב האליפות הקצר ביותר של המחלקה. אם כן, וודלי זכה בתואר תוך התגברות על אחד הלוחמים הקשוחים יותר שניתן היה להציב מולו, ובאופן מהדהד. כמעט עשר שנים בדיוק לאחר זכיית סיינט פייר (GSP) באותו תואר.

עד כה, הגן וודלי על החגורה 4 פעמים, פעמיים מול סטיבן תומפסון (סטרייקר מחונן), פעם מול דמיאן מאיה (לטעמי, איש ה BJJ הטוב בכל MMA) ופעם מול דארן טיל הבריטי.

אוקיי, עברנו על הקריירה עד כה. מדובר על רקורד של 19-3-1 (ה 1 היה תיקו בקרב הראשון מול תומפסון). ושלושת ההפסדים של וודלי בהחלט מקובלים. מקריאת הנתונים, והשתלשלות העניינים, קורא לא מעורה היה מסיק שמדובר באחד הכוכבים הגדולים ביותר של הארגון. ניצח את כל המי ומי כמעט, אלוף עם 4 הגנות במחלקה סופר קשה (רק לסיינט פייר עם 9 ומאט היוז עם 5 יש יותר), מתוך 19 ניצחונות, 12 הגיעו כתוצאה מהכנעה או נוקאאוט (6 ו 6). מה עוד צריך לוחם לעשות כדי לזכות בפופולאריות גבוהה מצד האוהדים, והערכה מצד מעסיקיו (UFC)? ובכן, הרשו לי להרחיב מעט על כמה נקודות שעלו כאן ברמיזה.

 

הזכרתי את ג'ורג' סיינט פייר לא בכדי. מדובר על לוחם ה 170 הגדול בכל הזמנים ללא עוררין, ובאחד משלושת הלוחמים שמוזכרים ע"י רוב האנשים (בטח אלה – לא כמוני – המומחים) הטובים בכל הזמנים ללא קשר למשקל. ג'ורג' סבל, החל מזכייתו באליפות, לקיטונות של ביקורת מצד חלק מהצופים, בשל היותו "משעמם". כזה שלא מסיים קרבות.

עוד על ג'ורג'. הוא היה מהראשונים, והבולט מבין אלה שהבינו שבעזרת היאבקות חכמה, יוכל לייצר יתרון על רבים מהלוחמים שעד אז הסתמכו בעיקר על סטרייקינג בעמידה (אגרוף, מויי טאי וכוק) ו BJJ. ה'אס' הזה הוכיח את עצמו פעם אחר פעם, כש GSP בחר איפה הוא רוצה שהקרב יתרחש, וכך ניצח יריב אחרי יריב, לעיתים קרובות באיזור הנוחות של היריב עצמו. מרוב ש-GSP היה טוב בהיאבקות, רבים התעלמו לחלוטין מהעובדה שהיה לו סטרייקינג מעולה ברמה הטכנית, BJJ לא מוערך (חגורה שחורה) וצוות אימון שידע לבנות לו תוכניות קרב מעולות.

וודלי אינו סיינט פייר, אבל הוא חולק איתו חלק לא מבוטל מהנקודות הנ"ל. בהיאבקות, הוא לכל הפחות אחד משלושת הטובים בארגון לדעתי הצנועה (עוד ברשימה יואל רומרו ודניאל קורמייה – יש מקום לדון על ג'ונס, חביב וקובינגטון). הסטרייקינג שלו (למרות שפע הנוקאאוטים שלו) לא מוערך מספיק, ויש לו גם את האקס פאקטור הזה – כוח של נוקאאוט. ו BJJ לא מוערך (חגורה שחורה).

Credit: Georges St-Pierre Official facebook page

 

אז איך לא מעריכים כזה לוחם?

הנה הסיבות המרכזיות לעניות דעתי:

1. לפרינס היה שיר גדול – sign of a times – וזו כנראה הסיבה המרכזית. בימים אלה, רבים מהאוהדים מצפים (משום מה) מלוחם להיות קשקשן, שאוהב למלא את החלל בין הקרבות בטראש טוק בלתי פוסק. זה (לדבריהם) מוסיף עניין…

2. לאנשים בספורט הזה יש זיכרון קצר וסבלנות יותר קצרה – אם קרב אחד או שניים של לוחם מסויים (נניח אלה מול סטיבן תומפסון) לא מלאים באקשן מטורף ונהרות דם, אז כנראה שהלוחם "לא מרגש"…

3. לאנשים בספורט הזה גם חסרה הבנה… גם לי, אין ספק. אבל הביקורת על וודלי עלתה וגברה בעיקר בשלושת הקרבות האחרונים, לפני ההגנה האחרונה שלו על התואר מול דארן טיל. את הקרב הזה סיים וודלי בהכנעה בסיבוב השני אחרי שהפיל אותו לקרקע במכות…

 

שני הראשונים, בסדרת "קרבות האימה" שלו היו מול סטיבן תומפסון. הראשון כאמור הסתיים בתיקו, ולכן אירגנו את השני, בו ניצח וודלי בהחלטת שופטים. שני הקרבות אכן לא התאפיינו באגרסיביות יתר, או מלחמת חפירות מדממת. מי שציפה לסוג קרב אחר, לא לקח כנראה בחשבון שתומפסון אף פעם לא מעורב בקרבות כאלה, ושתמיד יעדיף להחליף אגרופים ובעיטות מטווח, תוך ניצול הגובה שלו, רגליו וידיו. בקרב אליפות, האחריות היא על הטוען לתואר – לקחת את החגורה מהאלוף, ועל האלוף – להגן על תוארו. מכיוון שתומפסון לא תקף באופן אגרסיבי, ומכיוון שוודלי מבין את המשחק, לא היה לו צורך להגן באופן אגרסיבי שיסכן אותו יותר מדי. זה מאכזב את הצופים אולי, שמצפים מוודלי לסכן את בריאותו, תוארו ומשכורתו כדי שהם יבואו על סיפוקם. אבל זה היה מאוד חכם מצידו והוכיח את עצמו כמהלך שעזר לו לשמור על החגורה מול יריב מסוכן מאוד.

הקרב השלישי, ואולי זה שממש הרתיח חלק גדול מהצופים, היה נגד מומחה ה BJJ דמיאן מאיה. הנ"ל, לאחר פלירט קצר עם סטרייקינג שלא הוכיח את עצמו, חזר אל כור מחצבתו, והפך\חזר להיות לוחם חד מימדי שמחפש אך ורק את ההורדה לקרקע וההכנעה. אין בזה שיפוטיות כלפי מאיה, רק הצגת העובדות. כשמתאבק נלחם מול לוחם כזה (שאינו מתאבק, בטח לא ברמה של וודלי) מה שקורה הוא שנסיונות ההורדה שלו נכשלים. הוא המשיך לנסות, ווודלי המשיך לא לתת לו. אבל ברצף הזה של הקרב, לא היתה לוודלי הזדמנות ממש טובה לשנות את המרקם הזה של הקרב. הוא ניסה להכות במאיה תוך כדי נסיונות ההורדה האלה, אבל בדרך כלל היו אלה צלילות מאוד נמוכות אל הקרסוליים, וזה לא נוח לזרוק אפר-קאט לדוגמא, או ברך, דרכים להימנע מהורדה ולהסב נזק ליריב. חביב נורמאגומדוב עושה את הצלילות האלה טוב מאוד.

Credit: Damien Maia official Facebook page לוחם הג'יו ג'יטסו הטוב בעולם ה MMA

 

וכך, שלושה יריבים שהציב לו הארגון (לא הוא עצמו) הצליחו לכפות סגנון על הקרב, ומי שזכה לביקורת היה וודלי. אז נכון שחלק מהאחריות עליו, אבל הוא – בניגוד לאלופים אחרים אולי – קיבל יריב אחרי יריב שאינם פופולארים יתר על המידה, התייצב, וניצח אותם.

4. הסיבה האחרונה היא וודלי עצמו. אין פה צדיקים ורשעים מוחלטים.

במשך תקופה די ארוכה, ומתוך מרירות מסויימת, וודלי היה עסוק מאוד בביקורת על ה UFC והעומד בראשו – דיינה ווייט. היו שם טענות על ניחוח של גזענות. פה לדעתי, וודלי קצת דחף חלק מהאוהדים לחיקו של ווייט. אני לא מאמין שיש שם גזענות (רוצה מאוד לתת קרדיט שאין), אבל אני כן חייב להסכים עם וודלי שזה מאוד לא הוגן שאלופים כמוהו וכמו דמיטריוס ג'ונסון, שמגינים על החגורה בעקביות, ומקבלים כל יריב, ומגיעים לקרב במשקל המתאים ומתנהגים במקצוענות – לא מקבלים את אותה הדחיפה (והתגמול הכספי) שמקבלים אחרים.

פה אני רוצה להתעכב עוד מעט ולחפור ולדבר קצת על מה תפקידו של לוחם, ומה תפקידו של הארגון בו הוא נלחם. ונתחיל בלוחם. מה תפקידו? ובכן… השם אומר הכל. תפקידו של הלוחם להגיע לקרב, במשקל הנקוב וללחום לפי חוקי הספורט והוועדות האתלטיות. ו-ז-ה-ו. אין לו שום תפקיד אחר. יודעים מה? יש לו התחייבויות נוספות של להגיע למסיבת עיתונאים זו או אחרת, או אירוע שמקדם את הארגון וכו'. כאן מסתיימת אחריותו. נקודה.

ומה עם הארגון עבורו הוא נלחם? ובכן, באנגלית, ה UFC הוא Promoter. בעברית – מקדם. ומה תפקידו של המקדם? כמו במקרה הקודם, התשובה בגוף השאלה. תפקידו ל-ק-ד-ם את הלוחמים והקרבות עליהם מתבססת הכנסתו. אז מדוע הטרוניות של נשיא הארגון דיינה ווייט ואוהדים רבים על כך שלוחמים כמו וודלי לא "מוכרים" או פופולאריים מופנות כלפי הלוחם? אני באמת שואל? למה הציפייה היא מהלוחם? ומדוע לא מפנים את השאלה לדיינה כאחראי על קידום לוחמיו?

אבל אל תהיה תמים – אומרים לי – אתה יודע איך זה עובד. תראה את קונור.

זו בדיוק הבעיה. לוחם שיודע לקדם את עצמו כמו קונור מגיע אחת לשנים רבות, ואף אחד חוץ ממנו לא באמת הגיע למימדים כאלה. יתרה מכך – לדיינה יש היסטוריה של פרומוטר ש"קובר" לוחמים שלו. לא מעט פעמים הוא מתבטא פומבית כנגדם. לפני קרב האליפות הראשון של מחלקת משקל הנוצה לנשים, הוא אמר לא פעם ולא פעמיים שהלוחמות בקרב הזה (שהיה הקרב המרכזי באירוע המדובר) לא מסוגלות למשוך צופים. נו דיינה, אם המעסיק שלהן חוזר על כך בכל פורום, אתה יודע מה? שכנעת אותנו.

אה כן, וגם נכשלת בתפקיד היחיד שלך – לקדם את הקרבות והלוחמים שלך.

 

המתאגרף המצויין גנאדי גולובקין (המכונה GGG) התברך בכאריזמה של צנונית. כזו שישבה ללא מעש, במגירה של המקרר מאז שנקנתה ב 2011. ובכל זאת, לכל קרב שלו מתחברים המוני חובבי אגרוף. למה? האם זה בגלל שבמקום להתרכז באימונים, גנאדי ידידנו יושב על האינסטוש כל היום ומקדם את עצמו? ברור שלא. הוא פופולארי כי הוא לוחם מצוין, והפרומוטר שלו אומר לכל מי שנקרה בדרכו, בכל הזדמנות, שהוא כזה.

אז יואיל דיינה ווייט, ולכל הפחות יפסיק ללכלך על אלה ששמים לחם על שולחנו. ואם לא יאה לו שוודלי עובד תחת חסותו – יואיל ויקח ממנו את החגורה ויפטר אותו. עד אז די כבר, מספיק! מה אתה מוריניו אחרי עוד הפסד? יש לך אלוף מצוין, אחד הגדולים בהיסטוריה של המחלקה. אתה אמור להיות מאושר ולהתרברב בפני כולם שהוא אצלך.

טיירון וודלי כבר בן 36, ולמרות שהוא נראה נהדר, זה עדיין בצד המאוחר של הקריירה. עוד הגנה אחת על התואר תשווה את הרקורד של אגדת ה MMA מאט היוז, ועוד שתיים תעבור אותו. אל GSP הוא כבר לא יגיע, אבל לשולחן של הגדולים באמת?

לדעתי ההסטוריה תראה שהוא כבר שם. למה "הנבחר"? כנראה כמו רבים וטובים, רק אחרי שיפרוש, ידעו להעריך את הזכות שנפלה בחיקינו, לצפות ב"מפלצת" הזאת ולהבין שהוא אכן נבחר. לא בידי הצופים, ולא בידי מעסיקיו אלא בידי ההסטוריה.

Credit: Gennady Golovkin official Facebook page
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח