טיול כדורגל במדריד – עם ריאל ואתלטיקו בדרך לגמר

// מאת אבי רוזנברג

חמישה ימים במדריד, שני חצאי גמר בלתי נשכחים, אווירת כדורגל בכל פינה, וטיול כדורגל בטור אחד.

נתחיל בווידוי. אני אוהד יובנטוס. לא, זו לא קבוצת תמיכה, לא צריך לקום ולומר WE LOVE YOU AVI. אבל כשבאתי לאשתי, די בצחוק בהתחלה, עם הצעה לשלושה דילים מעניינים שכוללים כדורגל (כן, התחתנתי נכון. אשתי חולת כדורגל) ההצעה לדיל הזה, הייתה מבחינתי במקום השלישי. דיברנו על גמר הגביע האנגלי בין צ’לסי ליונייטד, גמר הגביע האיטלקי בין יובנטוס למילאן והזדמנות לראות את בופון מניף גביע אחרון אולי, ואפשרות שלישית – שבוע מדריד עם ריאל נגד באיירן ואתלטיקו נגד ארסנל. היא התעקשה על הצ’מפיונס, ולך תגיד לה לא.

בעברי, הייתה לי חיבה מאוד גדולה לריאל. בימים של ראול, סוקר (או שוקר אם רמי וייץ יקרא את הטור), מיאטוביץ’, היירו ורדונדו. עם כל הגלקטיקוס שהציפו את ריאל, החיבה שלי אליהם קצת הלכה והתמעטה, אבל כשנוסעים לטיול כדורגל בחו”ל, זה לא משנה אם אתם שרופים על הקבוצה שביציע שלה ישבתם. זה לא שחלילה ישבתי ביציע של הפועל חיפה.

נחתנו במזג אוויר מושלם במדריד, ומכל פינה שמעת את השפה המקומית – שפת הכדורגל. המוני גרמנים , ספרדים וכמובן –  ישראלים. היו כל כך הרבה ישראלים שאי אפשר היה שלא לחשוב מי נשאר בארץ לסבול מהחמסין והשידור של נדב יעקבי ושגיא כהן

אז אחרי חצי יום תיירותי, כזה שבו הצדקנו את הטיול המאורגן וראינו את מה שבאמת צריך לראות ממדריד, הגענו לברנבאו. יש משהו מדהים באצטדיון הזה, הטירוף של האוהדים, רימוני עשן מבחוץ, שירה בלתי פוסקת ומתח היסטרי. נפלנו על אחד המשחקים הגדולים שהיו השנה בליגת האלופות, ובעונה כל כך מיוחדת, בעיקר בשלב הנוק אאוט, זה הישג מרשים.



הקצב המסחרר, הגולים, המצבים, טעויות השיפוט, הצלות השוער של נבאס ושוער אחד של באיירן מינכן במחווה לדודו אוואט מ-2003. זכיתי לראות את אחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה, במעמד סופר חשוב. משחק כזה, באמת גורם לך להאמין שהכדורגל שמשחקים מעבר לים ומה שמשחקים אצלנו בארץ, הם לא אותו משחק והכדורגלנים האלה הם לא באותו תחום אפילו. זה לא אותו מקצוע.

שמחתי בסיום בשביל ריאל, בעיקר בגלל שרונאלדו לא הבקיע משחק שני ברציפות. מראה קצת על האנושיות של הקבוצה הטובה בעולם, במיוחד כשבנזמה, החלוץ המושמץ ביותר באירופה, אחראי להעפלה לגמר האלופות. בגמר מול ליברפול השנואה, ריאל תצטרך את כל התותחים, אז כריסטיאנו מתבקש להגיע.

אחרי משחק כזה גדול, השאלה איך מעבירים את הזמן עד למשחק השני. התשובה ברורה – שופינג. קצת פריימארק (טוב, קצת הרבה), סיור במוזיאון של ריאל ובחנות (כן כן, יומיים אחרי המשחק עוד חזרנו לברנבאו לסיור שהוא חובה לאוהדי כדורגל בכלל וריאל בפרט).  יצא לי להיות גם במוזיאון של מילאן לפני כשנה. מרגש לראות איך קבוצות יודעות לשמר את ההיסטוריה ולתת לה מקום בבנייה של מועדון גדול.



ובמעבר חד, אחרי החגיגה הגדולה בברנבאו הגענו למשחק הפחות חשוב – אתלטיקו נגד ארסנל. פחות חשוב? השאלה למי. אוהדי אתלטיקו היו בטירוף. מהמטרו בדרך, מסביב לאצטדיון המדהים שנמצא מחוץ לעיר וביציעים. עידוד בלתי פוסק, תמיכה בקבוצה האפורה של צ’ולו ורצון אחד מול העיניים – להגיע לגמר. והמשחק? אין הרבה מה לכתוב. טקטי מאוד, סגור. קצת כמו לראות את הפועל חיפה נגד בני יהודה. תוצאת התיקו מהמשחק הראשון התאימה מאוד למקומיים שלא ניסו יותר מדי לתקוף ולהשאיר את העורף פרוץ, למרות שאין עורף פרוץ לקבוצות של סימאונה, ומנגד ארסנל שפשוט לא מסוגלת. לא באופן קבוצתי וגם לא באופן אישי.

אז נכון, לגמר האיטלקי לא טסתי השנה. קשה לומר שאני מצטער על זה, כי ספרדי כפול עם חצאי גמר אירופים זו חוויה של פעם בחיים. את הגמר של יובנטוס נראה רק בטלוויזיה. לא נורא.

השאלה החביבה בטיול הייתה מאיזה קבוצה אתה סובל בארץ, כי לעומת הקרנבל הזה, בארץ זה סבל. התשובה הרווחת הייתה – בית”ר ירושלים שעד לטיול, האוהדים שלה סבלו הכי פחות. מחבב את האוהדים הירושלמים שהסתובבתי איתם, התבאסתי לשמוע שהקבוצה שלהם הובסה בעודנו נהנים מכדורגל גדול, אבל בתור אוהד מכבי לך תראה כדורגל ישראלי עכשיו. מזל שיש פגרה.

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח