חולמים בספרדית – יומן מסע – חלק א’

יום שישי, 21 באפריל 2017, יושב בקפה El Paraigur ברובע הגוטי של ברצלונה ובוהה בלפטופ. מנסה להבין מאיפה להתחיל ולהסביר את שעבר עליי בימים האחרונים. מערבולת הרגשות שהחלה בהתרגשות, הפכה לחשש (ויש כאלה שישבו לידי ביציע וכנראה שיגדירו זאת דווקא כחרדה), ואז אופוריה, רק כדי לעבור את אותה המערבולת שוב יממה מאוחר יותר. כנראה שהדרך הטובה והקלה ביותר להתחיל לתאר זאת, היא, באופן לא מפתיע, מההתחלה.

……

יום שישי, 17 במרץ 2017, יום שגרתי לחלוטין, לפחות אצל כל מי שלא עובד באופ”א. תקלה בלתי צפויה במיקרוגל שבמשרדי הארגון מאלצת אותו לקיים את הגרלת גביע גמר ליגת האלופות עם כדורים בטמפרטורת החדר. מרפי, כמו מרפי, מחלק את ארבע הקבוצות הגדולות בעולם (ואם אתם חושבים אחרת, תכתבו טור בעצמכם), לשני צמדים שיתמודדו ראש בראש, כבר ברבע הגמר.

כמה דקות לאחר ההגרלה, כולם עסוקים במחשבה ששתיים מהארבע לא תהיינה בחצי הגמר, ואיתי ארליך כבר שולח הודעה: “שני משחקי הגומלין בספרד, יום אחרי יום! אני תופר לנו חבילה”. ההתרגשות גואה, שולח הודעה לטמיר ומודיע לו חגיגית שאם הוא בא, אני בא ואם הוא לא, אני שונא אותו. כמה שניות מאוחר יותר, כבר מפיץ בשלל קבוצות הוואסטאפ את הבשורה וקורא לכל דכפין להצטרף.

אנחנו כבר ביום שבת, קיבלנו אישור מהמפקדות, גיבשנו את רשימת הנוסעים, פתחנו קבוצת וואטסאפ ייעודית שמשמשת אותנו כחמ”ל. איתי לוקח פיקוד על הכרטיסים, טמיר לוקח פיקוד על הטיסות ואלון על הלינה. מה עם סחבק? מדמיין את סופר סרחיו כובש בדקה ה-90, מעלה את הבלאנקוס לחצי הגמר, רץ ליציע, מבטינו נפגשים, הוא מצביע ואומר “Es para ti, Pavon”.

מאותו רגע והלאה, מתחילים לספור את הימים, השעות, הדקות. לא לנסיעה, אלא למשחק הראשון מבין השניים בכל התמודדות.

סרחיו ראמוס
Credit to “UEFA Champions League” Facebook page

**

תחשבו על התרחיש הנורא הבא – ברצלונה גונבת ניצחון בטורינו ובאה לקאמפ נואו רק כדי לסמן וי לפני עלייה. חמור מכך – באיירן ולבנדובסקי עושים לריאל מה שהבחור עשה לא מזמן, כשפירק את הבלאנקוס 4-1 במדי דורטמונד. מצאנו עצמנו צופים במשחקים הראשון, כוססים ציפורניים, פחות בגלל הקבוצה המועדפת עלינו בכל מפגש, ויותר בגלל שווי הכרטיסים שבידינו. בכל זאת, אנחנו ישראלים, ואם יש דבר שאנחנו שונאים יותר מלצאת פראיירים ולנסוע לראות את קבוצתנו מודחת, הרי שזה לגלות שיכולנו לשלם על זה פחות.

אז ברצלונה הגיעה לטורינו וקיבלה את הראשון. “יאללה, שיישאר ככה ואנחנו בדרך למותחן“, סיפרנו לעצמנו. אז בא השני, והתחלנו לחשוב “מגניב, ברצלונה שווה שני שערים בקאמפ נואו, יש מצב להארכה, 30 דקות חינם על חשבון החרא הספרדי שמכר לנו כרטיס במחיר מופקע“. כשהגיע השלישי, המשכנו להשתפר במסע השכנוע העצמי, שני מדרידיסטות ואוהד אחד של הגברת הזקנה, ואמרנו “יהיה כיף לראות קאטלונים בוכים, וגם אם איכשהו יצליחו להפוך את המשחק, אמן אמן אמן אמן שלא, נהיה עדים לאחד המשחקים הגדולים בתולדות ליגת האלופות“.

כשהגיעה ריאל לאליאנץ ארינה, רעדנו. בשניות שלפני הפנדל של וידאל, ניתן היה להרגיש את הלחות על ספת משפחת זוארץ שאירחה אותנו לצפייה משותפת. כשרונאלדו הפך את התוצאה, העלה מישהו את החשש שאנחנו עושים את כל הדרך למדריד כדי לראות את ריאל מחנה את האוטובוס לפני נבאס, בלי דרמה, בלי ראמוס שולח נשיקה ומקדיש לפבון את שער הניצחון. אגב ראמוס, הייתם צריכים לראות את אנחת הרווחה של שני המדרידיסטס כשהשער שלו בוטל, ומחיר הכרטיס שב לדשדש בבורסה הרגשית שפיתחנו לעצמנו.

שריקת הסיום בשני המשחקים, ועם מטען של 3-0 ליובה ו-2-1 לריאל אנחנו מתחילים לספור את הדקות עד לתחילת המסע המופלא שלנו.

פאולו דיבאלה
Credit to “UEFA Champions League” Facebook page

**

18 באפריל 2017, מגיעים למדריד אחרי לילה בלי שינה. האופי החרדתי שפיתחנו מהרגע בו החלטנו על המסע, מתפרץ שוב כשעיקר הדיון מהשדה להוסטל נסוב סביב התהייה “מה לעזאזל נעשה אם הכרטיסים לא יגיעו?!”. זיעה קרה והפרעות בקצב הלב מלווים אותנו תוך שאנחנו שמים פעמינו לכיוון ההוסטל. כזומבים מתקדמים, העיר לא קיימת סביב, רק הספק שמא נצטרך להצטופף בבר אירי מיוזע ולצפות במשחק דרך הטלוויזיה, like normal people, שמרפי כבר ידאג להפוך אותו לגדול בכל הזמנים. והבושה, אוי הבושה כשנחזור לישראל, והלעג שילווה אותנו בכל צעד ושעל מאותו רגע ארור ואילך. בסופו של דבר, אלילת המזל חייכה אלינו, יחד עם פקידת הקבלה, שהושיטה לנו את המעטפה ובה הכרטיסים, תוך ששירת מלאכים מלווה את הפעולה. לא רק הכרטיסים היו במעטפה, אלא גם הוראות ברורות, ובכתב דפוס עברי – “ככל שישאלו אתכם מאיפה הכרטיסים, עליכם להגיד שחבר הביא לכם אותם”. מעולם לא הרגשנו כל כך בישראל.

מסתובבים ברחובות, ומולנו תופעה די מדהימה. אנחנו עם חולצות של ריאל, ואוהדי באיירן, חלקם הגדול מדיפים ריח נפלא של בירה מקומית, באים ללחוץ את ידינו ולפתח שיחה. חלק מהם שולפים רמקולים ומתחילים לנגן את ההמנון הבווארי. אנחנו מוחאים כפיים בתגובה, זוכים להתלהבות מהצד השני, ונמלאים בעתה נוכח הרעיון למנוע מקהל אורח להגיע למגרשים בישראל. חבל, מגיע לנו ליהנות מהחוויה הזו גם בארץ.

קופצים כמה שעות קדימה, ואנחנו כבר ברכבת בדרך לאיצטדיון, עם החולצה, הכובע, הצעיף ותחתוני המזל שמלווים אותי מאז האליפות הירוקה של 2011 (הקודמים נזרקו יחד עם האליפות של 2010). יוצאים מתחנת הרכבת ומתחילים להיתקל בדוכנים המקוריים והפחות מקוריים של מוצרי שתי הקבוצות, לרבות צעיף משותף שיצא לכבוד המשחק. אז, לפתע פתאום, אני נחשף למחזה הכה מפורסם, שעד לאותו הרגע זיהיתי רק בתמונות של חברי הפייסבוק שלי (שניה לפני שעברו ל-hide, הזונות), נגלה בפניי: האיצטדיון העירוני ע”ש סנטיאגו ברנבאו.

יומן מסע ריאל באיירן

שום דבר לא באמת מכין אותך לזה, התחושה המוזרה הזו שמשהו שהתרגלת לאהוב מרחוק, לצרוך באמצעות מתווך, באמצעות הטלוויזיה, האינטרנט וחבריהם, פתאום מולך. הוא אמיתי, בדיוק כמו סמי עופר, בדיוק כמו בלומפילד ובדיוק כמו הי”א באשדוד. ואם אתה חושב שהגעת לעננים, אתה נכנס פנימה ומגלה שגם אותן דמויות שהתרגלת לראות במרקע, אליליך, גם בגיל 30, שתמיד קונן בך ספק האם הם אמיתיים או אנימציית תלת מימד חדה להפליא, קמו בבוקר ושמו וייז לאותה כתובת אליה אתה הגעת. הם פשוט שם, מולך, במרחק נגיעה.

כך, אני יושב לבד באיצטדיון יחד עם האולטרס של ריאל ושלושת אלפי הישראלים שהגיעו, פשוט כי אנחנו היחידים שהעזו להגיע 50 דקות לפני שריקת הפתיחה. האיצטדיון מתמלא, ספרדי מפוקפק מתיישב על הכסא שלידי, ואז מתחיל האיצטדיון כולו לשיר את ההמנון (כן, אני יודע שאיתי כתב על כך בטורו הנפלא, אבל גם אני הייתי שם!). למרות שאיני דובר ספרדית, המנגינה, העוצמה, הווידאו של מיאטוביץ’ מכניע את ואן דר סאר ב-98, ראול עוקף את קניזארס ב-2000, ההמון, כל אלה גוררים אותי לפצוח בשירה אדירה, ולקחת חלק בתפילה העוצמתית הזו, שמבהירה לכל מי שהיה לו ספק, שהגענו למקדש.

אם שרדתם עד לפסקה זו, אני מניח שאת המשחק כבר ראיתם. את הבליץ של ריאל במחצית הראשונה, את הפנדל המרגיז, את השיוויון הנפלא והשער העצמי הנורא. כן, גם את טעויות השיפוט ראיתם. יכול להיות שכל אלה גם ריגשו אתכם מאד ואולי אף זרקתם את שלט על הטלוויזיה. אני, בניגוד אליכם, לא ראיתי את המשחק, אלא חשתי אותו ברמ”ח איבריי ושס”ה גידיי. לאיצטדיון הנפלא הזה, שכל שידור טלוויזיה פשוט עושה לו עוול, יחד עם הקהל המסור שממלא אותו, יש יכולת נפלאה לגרום לך לשכוח שיש עולם גם מחוץ לשעריו. כל הרחקה מהקו הרגישה כחבטה (ולא רק בגלל המטורף התזזיתי לצדי), כל כדור שהגיע לרובן גרם ללב להאיץ (למרות שכל אחד באיצטדיון ידע בדיוק מה הולך לקרות), כל שער גרם למיתרי הקול להיקרע והרגעים שאחרי השער היו מופע התגופפות גברי אפלטוני, בין היתר שלי ושל הבחור המפוקפק לצדי, תוך שהוא צועק את הביטוי האהוב עליו, כך גיליתי במהלך המשחק, שמתחיל ב”איחו” ונגמר ב”פוטה”.

זה לא שהחבר’ה בלבן ובאדום ריחמו עלינו. מעבר למשחק רווי האירועים, הקצב המסחרר, הלחימה הבלתי פוסקת על הדשא לצד התמיכה האדירה מהיציע (גם של הקהל האדום), הביאו אותנו לדקה ה-90 עם הלשון בחוץ, לא בטוחים אם נחזיק עוד 30 דקות, ועדיין, אין כוח שבעולם שיגרום לי לבקש חילוף. אז איך נגמר המשחק אתם כבר יודעים. מבחינתנו, גם נכון למועד כתיבת שורות אלה, למעלה מ-48 שעות לאחר השריקה, הוא טרם נגמר והאופוריה עדיין לא ירדה. בכלל, את השעות שלאחר השריקה בזבזנו בסיבובים מיותרים באיצטדיון, רק כדי לדחות את הרגע בו ניאלץ להתנתק מהחוויה האדירה שעברנו.

השעה כבר 2 בלילה, הרחובות ריקים, העסקים סגורים. אנחנו צועדים למלון תוך קריאת “כריסטיאנו – רונאלדו – סייייייי” (עם מעט הקול שהגרון שלנו מסוגל להפיק אחרי הצהלות במהלך המשחק), מוכנים להתחיל את הדרך לעבר היעד הבא במסע.

לחלק השני של המסע

יומן מסע ריאל באיירן

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח