חוזה (לך ברח)

אני כותב על ליברפול ולא על יונייטד או מוריניו.
מעולם לא כתבתי עליהם אלא בהקשר של התמודדויות מול ליברפול.
מה יש לי בכלל עם היריבה האדומה הגדולה שאני אמור לשנוא ולתעב, או עם הפורטוגלי השחצן שממרר את חיי כל הליגה הזו כבר ארבע עשרה שנה, עם שתי קפיצות קטנות לאגן הים התיכון?

עד היום בבוקר לא חשבתי בכלל להתייחס למוריניו או לכתוב עליו.
אתמול בערב, בדקה ה-85 של המשחק מול טוטנהאם, אמרתי לעצמי “מה כבר עוד יכול להיות”, כיביתי את המסך והלכתי לישון. כשהתעוררתי הבנתי שהפסדתי את כל האקשן. הפסדתי את המחווה הנדירה שמוריניו עשה לקהל בסיום המשחק כאשר ניגש להודות לאלו שנשארו, ואת היציאה המפוארת ממסיבת העיתונאים, כאשר הוא מציין את מספר האליפויות שלו ודורש כבוד. הרגשתי שאני חייב לכתוב על מוריניו.

אז הנה כל מיני מחשבות עליו, לא בהכרח בסדר הגיוני:
1. הנני כאן:
לזכותו יאמר שאי אפשר להתעלם ממנו. בגלל התארים וההצלחות, בגלל הסגנון האישי, בגלל הקבוצות הגדולות שאימן, בגלל היכולות הטקטיות והניהוליות שהפגין בעבר, בגלל היחס שלו לאנשים שסובבים אותו, לקהל ולשחקנים. אני כותב בגלל ולא בזכות.

2. ביאליק:
חיים נחמן היה הראשון שהשתמש בביטוי התנכ”י “חוזה לך ברח” בשירה המודרנית עוד בשנת 1910, כשהוא הרגיש שאינו מקבל את ההכרה הראויה.
תקראו מה הוא כתב ותגידו אם זה לא מוריניו:
“לֵךְ בְּרַח?” – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי! / הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,
גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי / וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי / חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!
לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי / קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי: / אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,
וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי / אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו / וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב / וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

ביאליק מתאר בדיוק את התהליך שעובר על מוריניו, שצמח מלמטה בזכות עקשנות ולמידה עצמית, ונמצא כל חייו במאבק ומלחמה מול כל העולם, משוכנע שהוא הצודק וכל השאר טועים, ושאם הוא יעזוב, הכל יתמוטט.

3. כבוד, כבוד, כבוד:
ארתה פרנקלין, שנפטרה לפני מספר ימים, שרה על כבוד לפני חמישים שנה.
היא היתה אז בדרך למעלה והשיר הזה הפך לסימן ההיכר שלה, ולהמנון של התנועות לזכויות האזרח ושל התנועות הפמיניסטיות בארה”ב, שלקחו את הסיפור האישי שמופיע בו והשליכו אותו על הכלל.
לעומת זאת, נראה שמוריניו בדרכו למטה והוא מדבר אך ורק על עצמו.
יכול להיות שההפסד הזה והמשפט הזה יהפכו לסימן ההיכר שלו. יחי ההבדל הקטן.

מוריניו
Via UEFA Champions League facebook page

4. רוטבליט:
שישים שנה אחרי ביאליק, יענקל’ה השתמש באותו משפט, והפעם עם המלצה למוריניו:
חוזה לך ברח, חוזה לך ברח,
שומר נפשו נמלט, שומר נפשו תמים
כי אין בעיר מקלט ואין בה רחמים.

5. המיוחד:
מוריניו: “אני זכיתי לבד בשלוש אליפויות באנגליה וכל שאר המאמנים זכו רק בשתיים”.
איזה אופי ואישיות מביאים אדם לסוג כזה של השוואה?

האם אני מעריך את מוריניו על המוטיבציה שלו להצליח? כן.
האם אני בעד הדרך שלו ששמה את הניצחון מעל לכל? לא. היא טובה רק לחלק קטן מהזמן. אי אפשר לנהל ארגון לאורך זמן רק בראי התוצאה הסופית, כי אנשים מעורבים בתהליך ובעשייה ולא מכונות.
האם אני בעד המנטרה שלו “אנחנו/אני נגד כל העולם”? לא. כנ”ל.

האם אני מרחם או חומל עכשיו על מוריניו? כרגע לא. אולי בעתיד אם הוא יביע מעט פקפוק או חרטה על דרכו והחלטותיו. כל עוד הוא משוכנע שהוא מושלם, קשה לי לגלות אליו אמפטיה.

האם אני שונא אותו? ממש לא, הרי אני לא ממש מכיר אותו. אני ואתם רואים את מה שהוא בוחר להראות לנו, ואצל מוריניו הרבה מאוד מתוכנן ומחושב. עד כדי כך שאני למשל מתלבט האם היציאה לקהל בסיום ההפסד לטוטנהאם היתה מתוכננת או אמוציונלית. אם זה קלופ הייתי בטוח שזה מהלב כי זו דרכו ואילו אצל מוריניו קשה לדעת.

כל הסימנים מראים שהשידוך בין מוריניו ליונייטד עומד להסתיים.
אין לי מושג מה יקרה, אבל מה שבטוח, זה שיהיה מרתק ואנחנו נמשיך לדבר על חוזה והוא ימשיך לחפש כבוד והכרה.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!