כשמשה סיני ענה לשאלה מה התחביבים שלו חוץ מכדורגל עם התשובה "כדורגל אנגלי", הוא לא רק סיפק ציטוט בנינוח אלון מזרחי, הוא הצליח, שלא במודע, לספק אמירה שרלוונטית יותר מתמיד לכדורגל האירופי, ובכלל ליבשת הזו, שכבר שנתיים עומדת בסימן שאלת הברקזיט – יש את אירופה, ויש את אנגליה.
שבוע אחרי המחזור הראשון, קצת לפני שכל שאר הליגות מתעוררות, הנה אנחנו שוב עם עוד עונה של הליגה הטובה בעולם, ולמרות שזה כבר הפך להיות האינסטינקט שלנו בעידן הרשתות החברתיות, לצאת בהצהרות מפוצצות ולהסיק מסקנות חותכות, זה יהיה מגוחך לבסס תיאוריות כיצד תיראה העונה אחרי 90 דקות בלבד. אז מה הן השאלות הכי מעניינות שניצבות בפניי הפרמיירליג בשנה הקרובה?
טוטנהאם – קבוצה לאליפות?
התחושה הכללית היא ששנה שעברה מאוריסיו פוצ'טינו הביא את הקבוצה שלו לנקודת שיא מקצועית. אחרי שהם שברו לכל אירופה את הלב כשהדיחו את אייאקס בחצי הגמר, ואחרי פייט ראוי לליברפול בגמר, זה היה ברור כשמש שהסגל של טוטנהאם לא ברמת העומק והאיכות של ליברפול וסיטי, ורק חיזוק בקיץ יצליח להביא לקפיצת מדרגה מקצועית, וזה בדיוק מה שעשו התרנגולים הקיץ.
חשוב לזכור, טוטנהאם היא מועדון שלפני עידן פוצ'טינו הסתכל על הטופ 4 באנגליה מלמטה, והעובדה שטוטנהאם מצליחה לקבע את עצמה כחברת קבע בליגת האלופות על חשבון קבוצות כמו ארסנל ומנצ'סטר יונייטד, בזמן שהיא רק המועדון ה-6 בשוויו באנגליה, הוא הישג מרשים ותוצאה של התנהלות חכמה מצד המאמן הארגנטינאי והמועדון.
נכון לעכשיו, טוטנהאם הצליחה לשמור על הנכסים בסגל שלה שהיו צפויים לעזוב (כריסטיאן אריקסנן וטובי אלדרווילד). פוצ'טינו עצמו, שהיה מקושר למנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד, החליט להמשיך במועדון, בעיקר בשל תחושת המחויבות להביא תואר לקבוצה. עצם העובדה שטוטנהאם הייתה זאת שהצליחה להחתים את טנאג'י אנדומבלה, הקשר האחורי מליון שזידאן רצה לראות משחק אצלו בריאל, יכולה להיות סימן מעורר אופטימיות בקרב אוהדי טוטנהאם.
אחרי שהיו רחוקים 90 דקות מגביע האלופות, טוטנהאם כבר לא רוצה להיות הקבוצה הנחמדה והסימפטית שיכולה לעשות צרות ל"גדולות", היא רוצה ללכת עד הסוף. עם ג'ובאני לו סלסו שתפס מקום קבע סגל נבחרת ארגנטינה, והמגן השמאלי ראיין ססניון שנחשב לאחד הכישרונות המבטיחים בכדורגל האנגלי, טוטנהאם נראית כמו קבוצה חזקה יותר וכזו שלא נראית צריכה להרגיש נחותה מול המכונות המשומנות של קלופ ופפ. האם מאבק האליפות יהיה תלת, ולא דו ראשי?
מנצ'סטר יונייטד – מה לעזאזל הולך שם?
עצם העובדה שיונייטד היא עדיין המועדון השלישי בשוויו הכלכלי בעולם אחרי ריאל מדריד וברצלונה, היא רק דוגמא לכוח האדיר שמסורת יכולה לייצר, כי הרבה נחת אוהדי יונייטד לא חוו מאז לכתו של האגדה סר אלכס פרגוסון, וגם אחרי חלון ההעברות נותרה שאלה שרחוקה מלקבל כעת תשובה ברורה, האם יש סיבות לאופטימיות באולד טראפורד השנה?
קשה עד בלתי אפשרי לדעת, גם אחרי הניצחון המוחץ של יונייטד 4-0 מול צ'לסי במחזור הפתיחה. מצד אחד דווח כי האימונים של סולשיאר היו הרבה יותר אינטנסיביים מבשנה שעברה כשמוריניו היה על הקווים ונאמר כי השחקנים נראים חדים ורעבים לפתיחת העונה, אך חוסר היכולת להצליח להנחית שחקנים נוספים כמו ברונו פרננדז ופאולו דיבאלה, שהיו מחוזרים ע'יי יונייטד כל הקיץ, משאירים את סולשיאר עם בעיות רבות שאיתם יצטרך להתמודד.
האם ראשפורד לבדו זה מספיק בשביל לייצר כמות שערים מספקת אחרי לכתו של לוקאקו? האם הארי מגוויר באמת ייצב את מרכז ההגנה או שבסוף יתברר כאחד שהיה רחוק מלהצדיק את תג המחיר? (האמת, שגם אם ייתן עונה טובה זה ממש לא יצדיק 80 מיליון פאונד) ואולי חשוב יותר מהכול, איך ייראה פול פוגבה? על אף שהצהיר באופן פומבי שהוא מעוניין לעזוב, כשזה היה מאוד ברור שמדובר לריאל מדריד, הצרפתי נכון לעכשיו כנראה ימשיך בקבוצה, ובמצב כזה זה מציב את סולשייאר בדילמה די רצינית. על אף המצב הרוח ההפכפך וחוסר החשק שפוגבה יכול להפגין לפעמים במשחק, והאכזבה שהוא כנראה חש מכך שלא הגיע למדריד הקיץ הוא עדיין השחקן הטוב ביותר בסגל של יונייטד, וכשפוגבה טוב, הוא הכי טוב שאפשר למצוא בליגה אולי בעמדתו.
אחרי הרביעייה לצ'לסי הההתחלה נראית מבטיחה, אבל סימני השאלה הרבים סביב חומר השחקנים ביונייטד צריכים להטריד את כל מי שאכפת לו מהמועדון.
וולבס, לסטר, אברטון – הטופ 3 של אמצע הטבלה.
אם רוצים להבין למה הליגה האנגלית היא הטובה בעולם, צריך להסתכל על מרכז הטבלה של הליגה הזאת, כי ליגה היא לא רק 3-4, או במקרה של הפרמיירליג 6 קבוצות חזקות, החוזק שלה נמדד כאשר מביטים במה שיש מעבר לפסגה הנוצצת, ושלוש הקבוצות הנהדרות האלה הוכיחו זאת בהחלט בעונה שעברה.
כשמסתכלים על הטבלה של סוף העונה, מבינים שהשם המיוחס לקבוצות הצמרת, "הTOP 6" קצת מגוחך. הפער בין ליברפול שסיימה שנייה, לצ'לסי שסיימה מתחתיה היה 25 נקודות(!), ולעומת זאת, הפער בין מנצ'סטר יונייטד שסיימה שישית, לוולבס שסיימה מיד אחריה היה 6 נקודות בלבד, והפער בין לסטר שסיימה תשיעית, לצ'לסי שסיימה שלישית היה 20 נקודות, קטן פחות מהפער בצמרת. השנה כפי שניתן לצפות, יחסי הכוחות כנראה ישמרו. סיטי וליברפול יילחמו ראש בראש, יכול להיות שטוטנהאם גם תהיה ממאבק האליפות, ובהינתן המצב הנוכחי של סגלי ארסנל, צ'לסי ויונייטד זה לא מופרך לדמיין את אחת מהן מתדרדרת למחוזות לא מוכרים, מקומות 7-8.
בשונה משאר הליגות הבכירות ביבשת, כסף גדול יש בכל הליגה. בספרד לדוגמא, הרכש הכי יקר שהיה עד כה בקיץ שלא הגיע למדריד או ברצלונה היה של השוער יספר סילסן, לולנסיה שסיימה רביעית, ולעומת זאת, באנגליה קבוצה כמו לסטר סיטי, שסיימה במקום ה9 בשנה שעברה, שילמה 45 מיליון פאונד על יורי טילמנס הבלגי. שלוש הקבוצות האלה נראו מעולה בעונת 18/19 ועשו הרבה צרות לבכירות בצמרת, ועם הרכש שהן עשו ביחד עם מצבן של צ'לסי, שאיבדה את הזארד ולא יכלה לעשות רכש הקיץ, יונייטד שסיימה את חלון ההעברות עם לא מעט חורים בסגל, וארסנל שמסתמכת על כך שמי שיציל את הגנת הבלהות שלה הוא עם כל הכבוד האיש, התלתלים, והחורים בהגנה דויד לואיז, האם זה הימור גדול לראות את אחת מהשלוש שוברת את הסדר המוכר לנו בתמונת הצמרת?
אז סוף סוף הליגה האנגלית תהפוך להיות הליגה של השחקנים האנגליים?
"פיל (פודן) הוא השחקן הכי מוכשר שראיתי בחיים שלי, יש לו כל מה שצריך בשביל להפוך לאחד הטובים ביותר" כך אמר פפ גווארדיולה כשדיבר על הקשר האנגלי בן ה18 של סיטי. יש סיכוי שהוא טיפ טיפונת הגזים כי בכל, פפ אימן שחקנים כמו רובן אינייסטה ומסי, שהם סך הכול, די סבבה בכדורגל, אבל האמירה הזאת היא הגושפנקא לכך שאולי סוף סוף הכוכבים הגדולים בליגה הזאת יהיו גם שחקני כדורגל אנגלים לשם שינוי.
על אף שהליגה האנגלית היא עדיין הליגה עם אחוז השחקנים הזרים הגבוה ביותר באירופה, בעונה האחרונה חלק מהשמות הכי גדולים שכיכבו במגרשים היו מקומיים. הדבר לא קרה רק בגלל שהקהל האנגלי משווע לראות כוכבים תוצרת "אדום לבן" והמועדונים מוכנים להוציא סכומים לא פרופורציונליים בשביל מי שיכול להפוך להיות כוכב כדורגל אנגלי, אלא בגלל שאחרי שנים שהשחקנים האנגלים שהו בצללים של הכוכבים הבינלאומיים בליגה, המהפכה בכדורגל האנגלי יכולה להגיע לשיא השנה.
שנה אחרי הישג השיא ב50 שנה האחרונים במונדיאלים של הנבחרת, שהסתיימה בחצי הגמר מול קרואטיה, ולאור ההצלחות האדירות של הנבחרות האנגליות עד גיל 17 ועד גיל 20 בשנים האחרונות, המוניטין העלוב שהצטבר לאורך יכול להתהפך לחלוטין, ואולי סוף סוף ב2020 הנרטיב לשחקן האולטימטיבי יהיה שייך לא רק לצרפת, ספרד או גרמניה, אלא גם לאנגליה.
כשיורו 2020 נמצא באופק, הרצון לתת עונת שיא בשביל להיכנס לסגל הנבחרת יעמוד להרבה כוכבים צעירים מול העיניים. טרנט ארנולד מליברפול, ארון וואן ביסקה מיונייטד וקייל ווקר יצטרכו להתחרות ביניהם למי הכי מגיע לפתוח בעמדת המגן הימני בנבחרת, כישרונות גדולים כמו פיל פודן, דקלאן רייס מווסטהאם, מייסון מאונט מצ'לסי וג'יימס מדיסון מלסטר יקוו לקבל הזדמנויות להוכיח שהם יכולים להפוך לכוכבים לא רק של המחר, אלא של ההווה, והארי קיין מול מרקוס ראשפורד יכול להפוך לקרב הלא רשמי על השאלה מי צריך להוביל את התקפת נבחרת שלושת האריות בקיץ.
קצת קשה להאמין, אבל האם בעונת 2019/2020 הליגה האנגלית תהיה קודם כל, הליגה של השחקנים האנגלים?