הרהורים של יום זיכרון

כל שנה היום הזה נעשה לי קשה יותר. וכל שנה הקושי תופס אותי במקום אחר.
פעם זה בצפירה, פעם בטקס והשנה זה קרה לפנות ערב עם כוס קפה ועיתון מלא בשירים שנכתבו עליהם.

ואם זה יקרה לי:
(נכתב בדצמבר 2016)
אני מניח שאין הורה לחייל שלא עובר לו בראש התסריט הפסימי, התסריט שאומר “ואם זה יקרה לי…”.
כל פעם שזה קורה אני מצטער וכואב ואומר תודה (לאל) שזה לא אצלנו.

לפני כמה שבועות נהרג מפקד טנק בשם עידו, בזמן תרגיל ברמת הגולן, ואבא שלו היה קצין בשיריון, בדיוק כמוני. הכל כל כך דומה ולמזלינו עדיין שונה.
אני יושב וקורא בעיתון על עידו שהטנק שלו התהפך, וקורא על אבא שלו, והכל כל כך דומה וגם כל כך שונה.

 

עידו שלהם טרף את החיים בשביל להספיק הכל ושלנו עושה הכל באיזי וברגוע.
שלהם לא אהב ללמוד ולא התעניין בציונים ושלנו כן.
שלהם לא רצה להיות קצין ושלנו כן.
לשלהם היתה חברה ולשלנו אין.
אבא שלו ביקר אותו בשיזפון ואני לא (בכל זאת הוא מג”ד ואני לא).
שלהם היה “הדבק של המשפחה” ושלנו קצת שונה, אבל משתפר.

הכל כל כך שונה, אבל כל כך דומה, ביחוד התמונות שלהם על הטנק ועם צבעי ההסוואה על הפנים בסוף מסע הכומתה.

אבא שלו אומר שעידו היה אחראי על עצמו ועל הטנק שלו. שגם אם התחקירים ימצאו כשל או תקלה, עדיין אי אפשר לתכנן הכל והמפקד הוא האחראי הסופי.
הוא אומר שאין לו שום טענה לאף אחד. פשוט כך.
גם אני מאמין בזה. בחיים, בצבא ועל הטנק.
צריך מזל ויש אירועים והתרחשויות שלא ניתן לשלוט עליהם, אבל הרוב, אם לא הכל, נתון בידיים שלנו.

הכל דומה וגם שונה.
שישאר שונה.
(אחר כך סיפרו לי שסבא של עידו ז”ל היה שכן שלנו בת”א בשנות השישים).

יום הזכרון
Credit to Flickr.com

קולו של השכן:
באמצע טקס יום הזיכרון עולים קולות המואזין מאחד הכפרים שמקיפים אותנו.
רחש עובר בקהל.
הקריין מגביה את קולו.
אחרי דקה מצטרף אליו מואזין מכפר נוסף. רחש. קריין.

אין דוגמא כל כך חזקה ובוטה שמאפיינת את המדינה המגוונת ועמוסת הניגודים שלנו.
בפרלמנט הוואטסאפ שלנו קשת התגובות נעה מ”זה חלק מהנוף”, דרך הציפייה מהשכנים להתחשבות במועדים ספציפיים ועד “יוחזר חוק המואזין”, ואני חושב על זה שגם בכפר השכן יש חיילים וחללים.

האם זה צורם? בהחלט.
האם אני יכול להבין את האוכלוסייה המוסלמית שממשיכה בשגרת תפילותיה? קשה לי, אבל אני יכול.
האם יש מקום מצידם להתחשב ברגשות שכניהם ולהנמיך את עוצמת הרמקולים? בהחלט.
האם זה יקרה? אם זה תלוי בפוליטיקאים כנראה שלא, ואם זה תלוי במנהיגות המקומית, אז אולי.

 

לפעמים:
אחרי הטקס יצאתי לסיבוב לילי עם הכלבה. בלי קשר לתאריך או ליום ולטקס יש לה הרי צרכים… לפעמים עדיף להיות הולך על ארבע.

מילים שחודרות:
בשנת 1972 זכתה המשוררת יוכבד בת מרים בפרס ישראל. אני מניח שרובכם לא שמעתם עליה מעולם. גם אני לא. עד היום בבוקר כשניתקלתי בטור קטן עליה בעיתון.
יוכבד שכלה את בנה היחיד, נחום (זוזיק) הזז , במלחמת העצמאות ואחרי מותו עברה ללבוש שחור בלבד והפסיקה לכתוב וליצור.

השיר שכתבה לזיכרו של בנה הוא אחד המצמררים ביותר שקראתי אי פעם:
“זוזיק, אילו ניתן לי להעלות את כל אשר כתבתי באש!
אילו יכולתי למחוק את שמי מהספרות!
…אימהות, אימהות בעולם-
כחומה עמודנה לשמור ולהגן על ילדיכן, כי בלעדיהם אין ולא כלום-
בלעדם המוות מהלך בגופכן הצונן האילם”

 

עוד מעט אני אלבש חולצה לבנה ואצא לעוד יום במשרד.
סוג של מכונה.
לפני שבוע יום השואה ועכשיו יום הזיכרון ומולם זה נראה לי די סתמי.

 
   
 
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!