הרבה יותר מבונדסליגה

יש משהו באצטדיון כדורגל מלא באוהדים: הקהל שמתרגש, האווירה שלא דורשת השכלה או תעודת מקצוע, כולם צועקים, כולם שמחים ועצובים, כולם שווים. יציעים מלאים, אנשים בבגדים בצבעי המועדון האהוב עליהם או בחולצת כפתורים מגוהצת, כולם באים כדי להתרגש.

תמיד מלא באליאנץ ארנה של באיירן מינכן, בסיגנל-אידונה פארק של בורוסיה דורטמונד, כמעט תמיד מלא בפלטינס-ארנה של שאלקה ובפולקסשטדיון של המבורג, עם ובלי קשר לתוצאות. ויש גם את הרטה, הקבוצה שנדבקה אלי בלי שתכננתי, שלפעמים לא מצליחה למלא את האצטדיון האולימפי אפילו פעם אחת בשנה.

*

שתים עשרה שנים בגרמניה.

אני זוכר את היום הראשון. מינוס שמונה מעלות, מעיל דק, אנשים שלא טורחים לעצור ברחובות הקפואים, אולי מישהו חדש בעיר, לא יודע לא מכיר.

וכשמגיעים למקום חדש כל דבר בחיים קורה בפעם הראשונה: חורף אירופי ראשון, נקניקיה ראשונה, בירה ראשונה, מלים ראשונות בגרמנית, עבודה ראשונה בברלין.

משחק בונדסליגה ראשון.

והוא היה בכלל בהמבורג, במחזור האחרון של איזושהי עונה, והוא לא קבע דבר: המפסידה מהמבורג סיימה במקום השמיני בטבלה, המנצחת מבוכום ירדה לבונדסליגה השניה.

החברים שפגשתי בתחילת הדרך הכירו לי את היציע הקבוע שלהם באצטדיון האולימפי, אחר כך גם שכנעו אותי לקנות מנוי, ובמשך חמש שנים ישבתי במושב הקבוע שלי וחוויתי כל מה שאפשר: מקום רביעי, ליגה אירופית, ירידת ליגה, עליית ליגה, שוב ירידה, שוב עליה. ואז, כשסופסוף שבה הרטה לבונדסליגה עם קבוצה בריאה וחזקה לטווח ארוך, דווקא אז החלטתי שזהו, הספיק לי, יש עוד דברים בחיים.

ליגה גרמנית

והדברים האלה התגלו לי במגרשי כדורגל קטנים, עם מאות צופים במקרה הטוב, עם שחקנים שמתעוררים בבוקר יום ב’ והולכים לעבודה, עם אוהדים שלא שרים או צועקים במקהלה. והכל התחיל בזכות הקבוצה שמשחקת ליד הבית.

אף פעם לא מלא באצטדיון של ליכטנברג 47, ולא שאין מקום: ביום טוב יכולים להידחס בו עשרת אלפים צופים, וזהו גם אצטדיון הכדורגל הטהור השני בגודלו בברלין (אחרי ה’אלטה פורסטריי’ של אוניון), אבל הוא בקושי זוכר מתי בפעם האחרונה היה מלא. אפשר להבין, זה קרה ב-14 בספטמבר 1952, בפרמיירה של האצטדיון במסגרת הגביע המזרח-גרמני, ותודה לשלטונות מזרח גרמניה שלא הקפידו על תקנות בטיחות באצטדיונים והתירו לשמונה עשר אלף איש למלא את היציעים.

וזה הספיק לי, אוהד כדורגל שצפה בעשרות משחקי בונדסליגה בכל עונה, שישב באותו מקום, באותו יציע, באותו אצטדיון במשך חמש שנים והחליט שדי, יש המון כדורגל בגרמניה, ואפשר להמשיך ולאהוד את הרטה – אבל לא חייבים להגיע לכל משחק של הקבוצה, אחרת יתחיל העסק קצת לשעמם.

והאולטראס יאמרו: יאללה, גם כן אוהד.

ביידיש אומרים: ‘הוט זי גזוגט’, אז הם אמרו.

ליכטנברג 47

*

יש חיים בליגות הנמוכות, חיים שאי אפשר להתקרב אליהם בליגות של מעלה. יש נגישות לשחקנים שמפלסים את דרכם לחדר ההלבשה בין אנשים בצעיפים של הקבוצה וכוסות בירה, יש קירבה לדשא עד שאפילו אפשר להריח אותו, יש את התחושה ש”אם רק לא הייתי לבוש בג’ינס ומעיל הייתי יכול לרדת למגרש ולהתחיל לשחק, ממש שם ליד קו האמצע”. ואין הרבה צופים, אבל אלה שמגיעים נהנים מכל רגע.

אני זוכר את הילדות במגרשי הכדורגל בארץ, את ההצגות הכפולות בבלומפילד של עשרים ואחד אלף איש על יציעי בטון, את אצטדיון ‘גאון’ הקטן ביפו עם 4,000 מקומות ואווירה מאיימת, את מגרש הפועל יהוד המחורבן, את הקופסה בנתניה. אפילו אז, בשנות השבעים, היתה הקופסה מנתניה. ותמיד אחרי עוד משחק בין קבוצות בליגה הרביעית או החמישית אני נזכר בשחקנים של פעם שלא שיחקו עבור הכסף כי לא שילמו להם מספיק כסף בשביל זה: אורי סלימן, אבי ירושלמי, משה יחיאל, שלומי שטיקר, דב רמלר, אפילו יעקב בוז’יקובסקי היה לנו פעם בכדורגל הישראלי.

ופעם הם נראו לי כל כך מבוגרים, במיוחד דב רמלר כסוף השיער, וכשקראתי שאלי אוחנה חגג את יום הולדתו העשרים חשבתי שהוא כבר גבר, לא נער כמוני, ממש מבוגר.

היום אני המבוגר שיושב ביציע וצופה בצעירים משחקים לפניי. והם כל כך צעירים ממני, לפעמים בשלושים שנה, והם רצים על המגרש בלי הפסקה, לא בשביל פרמיה ולא בשביל משכורת, רק בשביל המשחק.

ולא מזמן הייתי שם, המגן השמאלי של קבוצת כדורגל בליגת 35+, ואפילו הבקעתי שלושה שערים, אחד מהם עצמי. ואז הגיעה הפציעה שהעירה אותי לחיים חדשים ביציע.

ליכטנברג 47

וזו הסיבה המרכזית לערגת הליגות הנמוכות, כי הן תמיד מרגישות כמו מקום בו גם אני מסוגל לכדרר, לחלץ, להבקיע. והשחקנים בבונדסליגה כל כך רחוקים ממני, חיים בעולם מקביל, כמו אנשים שאף פעם לא נתקלים בנו ברחוב, רק צופים עלינו מלמעלה, קיימים בעולם שמעבר לזה שלנו, עושים את מה שאנחנו מפנטזים.

לא צריך התרגשות של המונים, אפשר להנות מכדורגל גם בלי יציעים מלאים. יש אנשים שרצים בכל בוקר מחדש, שמנסים לגייס עוד ספונסר מקומי, עוד מנויים שנתיים, עוד חברים, עוד כמה מאות יורו שיחזיקו את המועדון שבוע נוסף בחיים. ואולי, אם יזכו בגביע מקומי, יוכלו לשפץ את האצטדיון הקטן, לבנות גג מעל יציע הישיבה, אולי אפילו זרקורים למשחקי ערב, שיהיה לחבר’ה ביציע קצת יותר נוח, זה הכל.

BUNDESMANIA – כדורגל מגרמניה

*

כתבתי בשנים האחרונות על כדורגל גרמני באתרים רבים: YNET, וואלה, הארץ, דה באזר. בחרתי לכתוב לכם בפרמיירת ‘הזווית’ שלי על האהבה הבסיסית, זו ששולחת אותי מתי שרק אפשר למגרשים של קבוצות עם שמות שמעולם לא שמעתם, עם שחקנים שלא מקבלים שכר של עשרות אלפי יורו לשבוע, עם מנהלים שחושבים על טובת הקהילה המקומית ועם אוהדים שנהנים מכדורגל בגרסה הקרובה ביותר לעצם.

ליכטנברג 47

ויש גם בונדסליגה בברלין עם הרטה, עדיין לא שכחתי, ויש את אוניון ברלין בבונדסליגה השניה שלא מפסיקה להגדיל את בסיס אוהדיה עד שהוא חולף על פני זה של הרטה; אבל האהבה המשותפת לכל הצופים במגרשים נטולי תיירי הכדורגל היא האהבה לכדורגל, בדיוק כמו פעם, כששיחקנו בשכונה.

כולם שיחקו בשכונה – ישראלים ופורטוגלים, ירדנים וקנייתים, מכסיקנים וגרמנים. ואחרי שצופים באלופת העולם מגרמניה מסדרת לעצמה מקום במונדיאל 2018 אחרי טורניר מוקדמות מהסרטים, אפשר להניח שבמדינה שמייצרת שחקנים איכותיים שכאלה גם הליגות הנמוכות שוות משהו.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!