האיש שסירב להירגע (וטוב שכך)

1.9.96, מוקדמות מונדיאל 98', ישראל מול בולגריה החזקה, שהגיעה לאצטדיון רמת-גן עם כוכבים כמו בלאקוב, קוסטדינוב, לצ'קוב ובורימירוב. ישראל רשמה ניצחון גדול עם שערים של רונן חרזי וטל בנין. המשחק המצוין של הנבחרת ריגש, אבל מה שהפך אותו למלהיב עוד יותר, בשבילי לפחות, היה השידור של מאיר איינשטיין.

לא מעט שדרים שידרו במהלך השנים את נבחרת ישראל, אבל עושה רושם שאצל אף-אחד מהם ההתלהבות לא היתה אותנטית ומרגשת כמו אצל איינשטיין. במשחקים של הנבחרת יכולת ממש להרגיש איך הוא מתלהב כמו ילד שעכשיו בפעם הראשונה חוזה באליליו מהיציע. בינינו, אותו ערב מופלא בפארק דה-פרינס ב-93' ייחרט בזיכרון של כולנו בזכות איינשטיין יותר מאשר בזכות ראובן עטר או רוני רוזנטל.

מאיר איינשטיין צילום מסך
( צילום מסך)

לכל שדר ספורט מוביל בארץ יש את הייחודיות שלו, את התכונה שהופכת אותו לשדר פופולרי ומוצלח, את מה שמבדיל אותו מהאחרים. אצל יורם ארבל זה הקול המתנגן, אצל זוהיר בהלול זו השפה הפיוטית, אצל רמי וייץ הידענות והענייניות – אצל מאיר איינשטיין זו היתה התשוקה. נכון, לעתים זה היה נשמע מוגזם. לעתים לא היה ברור איך הוא מסוגל לשדר את גמר המונדיאל ואת בני סכנין מול אשדוד כמעט באותם דציבלים. אבל בניגוד לשדרים אחרים, שלעתים היו מנסים ללא הצלחה לזייף התלהבות ובעצם היה ברור לכל מי ששמע את השידור שהם מתים שהמשחק ייגמר כבר – אצל איינשטיין לא היתה איפה ואיפה. הוא אהב ספורט, הוא נשם ספורט, הוא באמת התרגש ממה שראה.
והוא ראה, אוהו כמה שהוא ראה. מונדיאלים, יורו, אולימפיאדות, זכיות של מכבי ת"א ביורוליג, נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, אתלטיקה על ימין ועל שמאל. תמיד הוא היה שם, תיאר בחן ובפאתוס רגעי שיא. סיפק שלל ציטוטים מרגשים ומשעשעים כאחד. כולנו נזכור את "אוי דוידוביץ'", את "וואו וואו מה עשה הילד" וכמובן את "בולטי אני אוהב אותך" (ואם הוא לא היה מתבייש הוא בטח היה אומר "בולטי תעשה לי ילד").

בשנים האחרונות הושמעה כלפיו לא מעט ביקורת, פחות על שידורי המשחקים ויותר על תוכניות הפאנל בהן השתתף. אמרו שהידרדר, שהפך מתלהם, ששיתף פעולה עם תוכניות שמקדשות את הצעקות והסנסציות במקום עבודה עיתונאית אמיתית. אם לדבר בכנות, אני יכול במידה מסוימת להבין חלק מהביקורת, כי לעתים באמת היה נראה שהוא קצת נסחף. מצד שני, ברוב המקרים זו לא היתה התלהמות לשמה, אלא ניסיון בלתי-מתפשר לקבל תשובות אמיתיות מהמרואיינים שלו. אחד הדברים שבלט אצלו כעיתונאי זה חוסר סבלנות מוחלט לחרטטנים. הוא לא אהב שמורחים אותו ועונים לו תשובות מתחמקות. תמיד ניסה להוציא מאנשים כנות, גם אם זה היה כרוך בהתבטאויות לא הכי נעימות.
אפשר להתווכח על הסגנון, אבל כעיתונאי הוא אף-פעם לא פחד מאיש. הוא ידע היטב את כוחה של התקשורת, אבל גם ידע שאסור להפריז בערכה. אחד הוויכוחים המרתקים שאני זוכר מהשנים האחרונות היה בתקופה שבה צביקה שרף ישב בפאנל של תוכנית הספורט ב-FM103. איינשטיין וקופמן ניסו לשכנע את שרף לנהל שיחה עם אלי סהר ולנסות לסגור סופית את הסכסוך רב השנים ביניהם. שרף, באופן לא מפתיע במיוחד, איבד מהר מאד את שלוותו והחל לצרוח ולהאשים את סהר בדברים איומים ונוראים שכביכול עשה לו ובכך פגע לו בקריירה. איינשטיין לא התרגש ופשוט עימת את שרף עם העובדות ובלי להתלהם יותר מדי ניסה להראות לו שהוא, איך לומר, קצת פרנואיד. אפשר לראות בכך ניסיון של איינשטיין לצאת להגנתו של קולגה או להגנתה של התקשורת, אבל מה שבעצם הוא עשה באותו מקרה זה להעמיד אדם במקומו באופן מאד מכבד ולא פוגעני מבלי להתפשר על האמת שלו.
עצוב מאד לחשוב על כך שקולו כבר לא ילווה עוד שידורים. בתקופה האחרונה החיסרון הזה הורגש היטב. כמו רבים וטובים, גם הוא הלך מוקדם מדי. בסופו של דבר, נשארו המון רגעים בלתי-נשכחים בחייו של כל אוהד ספורט, שלנצח ייקשרו אצלנו גם לקול הרועם שליווה אותם. לחלק מהפסקול הספורטיבי של חיינו. להתלהבות וההתרגשות שלא אחת העצימו את ההתרגשות שלנו. על כל אלה אני מודה לך, מאיר איינשטיין. נוח על משכבך בשלום.

מאיר איינשטיין יציע העיתונות צילום מסך
(יציע העיתונות צילום מסך)
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח