העתקה ועונשה – שנות ה-90 בפרמיירליג והשפעת קאנטונה – סקירה טקטית ושיטתית

// מאת אדם דיויד

אפשר להגיד שעד תחילת שנות ה-90, המערך הדומיננטי בכדורגל האנגלי התמקד סביב שיטת ה-“4-4-2 קשוח” שכולל:

  • שני חלוצים גדולים וחזקים עם יכולות סיום טובות.
  • שני קשרי צד מהירים שיודעים לרוץ בקו ולהכניס כדורים טובים לרחבה.
  • שני קשרי אמצע קשוחים וחזקים שיודעים לתקל, לבעוט טוב וכמובן למצוא את קשרי הצד.
  • קו 4 חזק בהגנה ששומר על הקו שלו כי הוא עסוק בשמירת שני חלוצים באופן תמידי.

מספר אחד המעבר של קאנטונה וההתאקלמות בקבוצה

ואז עבר קאנטונה למנצ’סטר יונייטד בסכום מצחיק של £1.2 מיליון מהיריבה הצפונית, לידס יונייטד, מה שמהר מאוד הוביל לגל של ניסיונות העתקה בליגה. לפני שאפרט על ניסיונות ההעתקה, ננסה להבין מיהו אריק קאנטונה ומה הביא איתו למגרש (קשה מאוד שלא לדבר על הדמות המהפכנית שלו ובכל זאת – אשתדל לבחון את ההיבט הטקטי בלבד).

אז הביג מאדאפקה הזה הפך מהר מאוד למרכז של הקבוצה שהביאה 4 אליפויות ב-5 שנים אחרי 26 שנים שיונייטד לא הצליחה להביא את התואר הנחשק. קאנטונה, מתנשא לגובה של 1.88 מטרים וניחן ביכולות טכניות יוצאות מן הכלל. כמו החלוץ החזק הקלאסי, לקאנטונה היה חוש ריח מצוין ברחבה, ידע להתמקם טוב, ולסיים בקור רוח מול השער (Composure).

לאריק היו גם תכונות יותר ייחודיות וספציפיות שהיה מבצע ברמה הגבוהה ביותר. הוא היה קולט כדורי גובה עם החזה המרשים, ושומר עליהם עם הגב לשער כדי לתת זמן לקבוצה לצאת קדימה. דבר ייחודי שלטעמי היווה את ה”Gamechanger” שלו, הוא היכולת, דווקא כאחד משני החלוצים, לרדת נמוך יחסית בין קו ההגנה לקישור בצורה המוציאה את קווי ההגנה המסודרים מאיזון, או לחילופין למשוך הצידה על מנת לקבל את הכדור במקום שמקשה על ההגנה (“Overload”). משם ידע קאנטונה לבצע דריבל/מסירה לאגף/פליק לשחקני כנף עם הראש/בעיטה/הכנסת כדור למארק היוז וכו’.

אריק קאנטונה
Credit to “Manchester United” Facebook page

שחקני ההגנה, בייחוד הבלמים של אותם ימים, לא היו רגילים להתמודד עם שחקן התקפה שממש בורח מהקו שלהם ומייצר לעצמו שטח, או לחילופין “מעמיס” בשטח אחר. הבלמים התרגלו למאבק פיזי ועיקש בתוך הרחבה, לקרב הראשון לכל כדור אוויר, לניסיונות בלימה של פריצה בכל צורה שהיא קדימה של החלוצים וכמובן לשמירת הקו שלהם (כי כאמור היו איתם שני חלוצים).

המצב החדש העלה שאלות – פתאום חלוץ אחד לא נמצא, אז משאירים אותו בין הקווים או שבלם עוזב את עמדתו כדי לכפות עליו? פתאום לאמצע-שליש קדמי של המגרש הגיע עוד שחקן טכני שמטפל טוב בכדור ויוצר 3 שחקנים על 2.  מי עוזב את עמדתו ומגיע לעזרה?

הגיוון הזה שהתווסף, והיכולות הפנומנלית של קאנטונה, הפכו את יונייטד לקבוצה קטלנית שיוצרת המון בעיות להגנות – בתקופה שהטקטיקה עוד הייתה בחיתולים .

[שימו לב לתנועה]

סיכום תפקידו והשפעתו מבחינה טקטית

נקרא לתפקוד החדש דאז בשם: Deep-Lying CREATIVE Forward. בלי לסבך יותר מדי את סגנון הקבוצה, לרוב החלוץ ה”חדש” הזה יורכב בהתקפה יחד עם חלוץ 9 קלאסי והקבוצה ממשיכה בשלה במערך ה4-4-2. מבחינת השחקנים האחרים, ממשיכים לשחק את הכדורגל שהם מכירים היטב ובו בזמן הקבוצה מוסיפה אלמנטים ויכולות חדשניות וגם עושה בעיות חשיבה חדשות להגנות:

  • החידוש לקבוצה:

יכולת של אחד משני החלוצים בהרכב הקבוצה לעשות תנועות לשטחים אסטרטגיים נמוכים יותר (Pockets) בשביל לקבל בהם את הכדור או למשוך לשם שחקני הגנה, בכדי להרגיע את המשחק או להוות איום דרך האמצע עם אפשרות של דריבל, בעיטה וכדור עומק קטן לחלוץ הנוסף או לעבר שחקני קו.

  • הבעיות להגנה (של היריבה):

פתאום המאצ’ אפים לא ברורים. כאשר יורד החלוץ, הבלם שנותר ללא שחקן – יוצא לחלוץ ומשאיר את קבוצתו במקרה הטוב במצב אחד על אחד של בלם וחלוץ ברחבה (מצב שלא רצוי להגיע אליו – בטח שלא בזמנים ההם). עוד אפשרות קיימת היא שהבלם מתמהמה ויוצא באיחור, כאשר במצב זה החלוץ יכול לתקוף אותו באחד על אחד עם הפנים לשער מהאמצע, מה שעלול לכווץ את שאר ההגנה ולייצר כאוס. אם הבלם מחליט לא לצאת בכלל לחלוץ שירד, יכול להגיע אליו קשר מהאמצע – מה שגורם מיידית לשניים על אחד ברגע שהחלוץ שקיבל כדור יעביר אותו חזרה לקשר אמצע. אופציה אחרונה (ואולי ההכי גרועה) היא ששומרים על הקווים בכל מצב ואז החלוץ יימצא את עצמו לבד בהמון מקרים עם זמן על הכדור מה שיאפשר לו לעשות כרצונו.

כאמור, עד שקאנטונה הגיע ליונייטד השיטה הייתה ברורה מאוד. כדורגל ישיר והכנסת כמה שיותר כדורים לתוך הרחבה, בעיקר מהצדדים, דרך גיגסי וקנצ׳לסקיס. ברגע שהגיע קאנטונה, פתאום נפתחו עוד אופציות והייתה יותר מדרך אחת להתקיף.

— כאן, בדרבי של מנצ’סטר בנובמבר 1994 אפשר לראות את היכולות המגוונות והקטלניות של קאנטונה:

 

— שימו לב לשני המהלכים הבאים

אדם דיויד ניתוח קאנטונה
[לחץ על התמונה להגדלה]

ניסיונות ההעתקה

הספורט הוא ענף של מעתיקנים. כאשר קבוצה מצליחה מאוד, כולן מנסות להיות כמוה. למשל, כאשר ברצלונה של פפ השתלטה על עולם הכדורגל, שלל קבוצות עברו במהרה לשחק טיקי-טאקה ובילד-אפ עם השוער – האם זה המהלך הנכון לכולם? כנראה שלא. סגנון המשחק הזה דורש יכולות מאוד ספציפיות, ביטחון ואמונה בחברים לקבוצה וכמובן תכנון ובנייה מדויקת של מבנה הקבוצה ומיקומי השחקנים. בלי כל זה, לרוב, ניסיונות סביב סגנון זה יכולים להפיל אותך, יותר מאשר להרים אותך.

כנ”ל לגבי ליברפול של היום שמייצרת שליטה ע”י אלמנטים נוספים להנעת כדור כמו הלחץ גבוה המפורסם שלהם ויציאה למעברים מהירים – אפשר לראות יותר ויותר קבוצות בהמון ליגות שמנסות לחקות את הסגנון, גם כאשר הן משחקות עם שחקנים לא אינטנסיביים מספיק שלצערם רק מזיקים לניסיונות הלחץ.

credit to UEFA Champions League Facebook page

 

אז מה קרה בזמנו בפרמיירליג? קאנטונה כבש את הליגה בסערה, ופתאום כל הליגה רוצה אחד משלה. בעקבות תרבות הכדורגל באנגליה באותה תקופה שהתאפיינה בשחקנים שמותאמים ל4-4-2 הקלאסי (כפי שהוצג בתחילת המאמר) הקבוצות הבינו שהן צריכות לחפש את ה״10*״ שלהם בליגות זרות.

 

״10״ מה הוא אומר? למרות שקאנטונה לא שיחק עם המספר 10 (ירש את 7 האגדי של ג׳ורג׳ בסט ובראיין רובסון) אפשר לקרוא לו ה״10״ המשמעותי ביותר של הפרמיירליג. כיום, כשאומרים 10 מתכוונים בדרך כלל לקשר ההתקפי עושה משחק – CAM – Central Attacking Midfielder. קאנטונה לא היה ה-10 הזה שמתכוונים אליו היום – מה שנקרא שפיץ המשולש בקישור, אלא היה חלוץ שיורד נמוך (לפעמים לאזור של ה-10 המודרני) בטיימינג מושלם כדי לייצר שטח ולהוות סכנה על ההגנות. לצורך הדגשה: נתייחס ל-10 כחלוץ שיורד – כמו קאנטונה – ולא כהקשר ההתקפי.

צריך להבין שהייחוס לעמדה 10 בזמנו היה פשוט לכוכב היצירתי של הקבוצה. נראה כי חשבו שה-10 הוא בכלל חסר עמדה, ושהוא פשוט גו-טו-גאיי… בפועל כל שחקן ששיחק את ה-10 שיחק את המשחק הטבעי לו, ולכן תמיד אחד מהשניים – קשר התקפי או 10 קאנטונה סטייל.

 

 

 

עד כאן די הגיוני. מה שקרה בפועל הוא שארסנל פגעה! עם דניס ברגקאמפ. תפקיד דומה מאוד לתפקיד של קאנטונה – חלוץ שטוב ברחבה, ובעל אינטליגנציה גבוהה וטאץ׳ יוצא מן הכלל בכדור. זה אפשר לו את האופציה גם כן לרדת נמוך יותר כדי להוציא הגנות מאיזון.  כמו שכולכם בטח יודעים, לשחקן טכני עם חשיבה מהירה, ויכולת התמצאות טובה בסביבה יש יתרון בין הקווים על פני אחרים.

שימו לב לדפוס! גם ארסנל שימרה את מערך ה4-4-2 והוסיפה גיוון בחוד. באופן לא מפתיע (בדיעבד קל להגיד) ניתן לומר שהיא הייתה הקבוצה הכי מצליחה באנגליה אחרי מנצ’סטר יונייטד באותם שנים כאשר ברגקאמפ מעלה אותה לגביע אופ״א במחזור האחרון של העונה הראשונה שלו, מקום שלישי בליגה עונה לאחר הגעתו ובהמשך אף הספיק לקחת 3 אליפויות ו-4 גביעי מדינה עם ה”גאנרז” (כן קצת רצנו קדימה עם השנים), שכמובן כלל אליפות אחת בלתי נשכחת (לצלילי מילות השיר “49 49 Undefeated…”).

דניס ברגקמפ ואריק קאנטונה

 

“All we need is somebody to lean on…

כחלק מאותה רכבת מחשבה, הגיעו לליגה עוד שחקנים שהיו אמורים להיכנס לאותה המשבצת. ג’יאנפרנקו זולה, שהתחנך בנאפולי אצל מראדונה להיות חלוץ שגם כן יורד נמוך כמו קאנטונה וברגקאמפ (למרות שהיו לו מאפיינים גופניים וטכניים שונים משלהם) כדי לייצר סיכונים, הצליח להוביל את צ’לסי לשנים יפות יחסית למועדון דאז שכללו זכיות בתארים במסגרות אירופאיות.

לעומת זאת, סגנון המשחק של ג’וניניו הברזילאי של מידלסבורו, קינקלאדזה הגאורגי של סיטי, ומאט לה טיסייר האנגלי (שסבל מכך שלא האמינו שהוא מסוגל לאייש את העמדה בצורה טובה כי היה ‘אנגלי’) היה שונה, מפני שהם נכנסו לעמדה של הקשר ההתקפי, ולא של החלוץ השני שיורד נמוך.

 

מה ההבדל ואיך זה בא לידי ביטוי? כאשר כבר לא מדובר בחלוץ שיורד נמוך, אלא קשר התקפי – סגנון המשחק משתנה – פתאום יש שלישיית קישור ופחות נוכחות ברחבה, מה שמקל על הבלמים שמכסים חלוץ אחד בלבד. במקביל, בעקבות הדילול ברחבה והעובדה שאתה רוצה להפיק את המיטב מהשחקן רכש המשמעותי שהבאת, המשחק יעבור הרבה דרכו.

באופן טבעי, המשחק של הקבוצות שהביאו את קשרי ההתקפה, נהפך לכזה שיותר מחפש את המסירות אליהם באמצע ובין הקווים. ואז, ברגע שמאמן מכנס קבוצה ואומר “זה (לה טיסייר) השחקן הכי טוב שיש לכם בקבוצה! תעבירו לו את הכדור כמה שאתם יכולים – הוא ינצח לכם משחקים” (ציטוט מספרו של מיכאל קוקס, “דה מיקסר”) אין ספק ששחקני מרכז שדה פחות ימסרו לשחקני הקו, ויחפשו יותר לתת פס לקשר הרכש (משהו שלא היו רגילים לעשות!). מצב זה עלול להוביל ליותר איבודים באזורים הקריטיים של האמצע כמו גם לתלות מוגזמת ביכולת השחקן, עקב הניסיון לשחק על היכולת האישית שלו. יתרה מזאת, המשחק של שחקני ההגנה היה חייב להשתנות גם כן – היה צורך שיהיו סבלניים יותר עם הכדור, וזאת בגלל שדרך כדורים ארוכים לגובה ניתן פחות להגיע לקשר ההתקפי הטכני.

בקיצור, עברנו (מבלי לשים לב?) מ4-4-2 המאופיין בכדורים ארוכים ל4-5-1 שמתעסק בחיפוש ה-10 בכוח.

Embed from Getty Images

 

מסקנות שיטתיות וטקטיות – ההרגל ניצח ברמה הקבוצתית.

נכון, כל השמות שצוינו כקשרים התקפיים היו טאלנטים מזהירים בכדורגל האנגלי, הביאו עונות גדולות מבחינה אישית ואף זכורים כאגדות (בצדק!), אך לא צלחו לאורך זמן ברמה הקבוצתית.

בפשטות. קבוצה רוצה להביא “קאנטונה משלה” —> הקבוצה רוכשת טאלנט שרגיל לשחק כקשר התקפי —> הקבוצה מצפה מהטאלנט לשמש כ”קאנטונה” שלה (ציר מרכזי בשיטת המשחק שלה) —> הקשר שעולה על הנייר כחלוץ 10, משחק בפועל בעמדתו הטבעית כקשר התקפי —> הקבוצה עוברת בלית בררה לשחק בשיטת 4-5-1 (ולא מצליחה לבצע התאמות הנדרשות לשיטה זו) תוך הסתמכות מקסימלית על הטאלנט —> הקבוצה לא מצליחה לממש את הפוטנציאל הקבוצתי עם התוספת החדשה, למרות ששחקני הרכש נותנים עונות גדולות מבחינה אישית.

Embed from Getty Images

אפשר לראות בצורה מאוד ברורה שהקבוצות ששימרו את מערך ה4-4-2 (ארסנל, יונייטד, ואפילו צ’לסי) היו הקבוצות המוצלחות ביותר באותה תקופה. הסבר מניתוח וחקירה שלי – בניגוד לשחקני הפרמיירליג של היום, שבו מרבית השחקנים כבר שיחקו במגוון מערכים ושיטות בחייהם, השחקנים בעידן של תחילת הפרמיירליג (הרוב! לא כולם) היו רגילים לשחק בשיטה אחת בלבד. הקבוצות שצוינו כאלה שהצליחו, אכן שמרו על המערך והשיטה, מה שגרם לשחקנים להמשיך לשחק לפי הסגנון שהם ידעו הכי טוב.

על אף שהליגה כבר הייתה פתוחה להכנסת זרים עם מגוון כלים שונה מהמוכר בממלכה, היא עוד לא הייתה מוכנה לשינויים הטקטיים שחלקם הביאו עימם. השחקנים של הדור ההוא לא גדלו על עקרונות של פסים מתוחכמים ומציאת שחקן מטרה שהוא קשר (כי מה יעשו בערב גשום בסטוק?), ולכן גם הכישורים שלהם פחות התאימו. המשחק היה על כוח באמצע, מהירות בצד ועומס ברחבה.

ופה בדיוק הקבוצות שלא הצליחו לחקות במדויק נפלו… מבלי לשים לב הם כפו שינוי בסגנון שלבסוף פגע כאמור בקבוצה.

* חלק מהקטעים נלקחו בהשראת הספרים:

  1. THE MIXER // Michael Cox
  2.  FOOTBALL HACKERS – THE SCIENCE AND ART OF A DATA REVOLUTION // Christoph Biermann
  3. ושעות רבות מאד של צפיה במשחקי פרמיירליג
אריק קאנטונה
Credit to the official “Manchester United” Facebook Page
 
   

3 תגובות

  1. Avatar

    כתבה מעולה! תודה רבה

  2. Avatar

    מאמר מעניין מאוד רק נהנתי לקרוא.
    רק אם אפשר שתעשו עוד כאלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח