העשור המבאס

לשאר הטורים המעולים לסיכום העשור

אז איך היה העשור האחרון מבחינתי? מי שקצת מכיר אותי ועוקב אחרי הטורים שלי, יודע שיש שלוש קבוצות שהן בנפשי – מכבי חיפה, ריאל מדריד ומילאן. ומי שהתעניין קצת בכדורגל בעשור האחרון יודע כבר שאין צורך אפילו לקרוא את ההמשך כדי לדעת שהיה לי חרא של עשור (מבחינה ספורטיבית, כן?), אבל עדיין, בואו נצלול קצת לעומקי הדכדוך.

 

קיזזו לי את החיים

אני לא צריך לפרט לכם מה קרה בערב של ה-15 במאי, 2010. אני יכול להגיד לכם שאף פעם לא ראיתי כמו שצריך את שער האליפות של ערן זהבי. ראיתי את הכדור נכנס פנימה ומיד העברתי למשחק של מכבי חיפה, קיוויתי שעוד משהו יקרה שם ולאחר מכן עברתי למחשבות קיומיות. כל פעם שמראים את המהלך הזה בטלויזיה בכל מיני כתבות, אני מיד מעביר ערוץ. אני לא אבכה על הקיזוז, החוקים היו ידועים והכל היה בידיים של מכבי חיפה שהייתה צריכה לנצח את בני יהודה.

אבל אובדן האליפות ההיא שבר אותי. חיפה הייתה כל כך טובה כל אותה עונה, שיחקה כדורגל נהדר, השוותה את שיא הניצחונות לפתיחת עונה, ולמרות שכולם השתפכו על הפועל ת"א האטרקטיבית, חיפה לא הייתה פחות טובה. אבל העונה האירופאית הארוכה גמרה אותם, ביחד עם האפקט הפסיכולוגי של הקיזוז כשאתה יודע ששום יתרון לא מספיק לך כדי לסגור את הסיפור.

ואני יכול להגיד לכם באמת ובתמים שאחרי אותו ערב משהו נכבה בי מבחינה ספורטיבית, הייתי כהה חושים, כמו אחד שבחורה שברה לו את הלב ופוחד להתאהב שוב. חיפה עוד הספיקה לקחת אליפות אחת בעונה שלאחר מכן, אבל הנקמה לא יכלה להשתוות לתחושת האכזבה הקשה ההיא. מי ידע שבחלוף שנות העשור כל מה שאתפלל לו הוא שהקבוצה הזו לפחות תהיה במאבק האליפות ותגרום לי להרגיש רלוונטית.

אייל גולסה, שלומי אזולאי
קרדיט לדף הפייסבוק של מנהלת הליגות לכדורגל IPFL

 

רצח מאדום לשחור

עונת 2010/11 הייתה העונה האחרונה שבה מכבי חיפה זכתה באליפות, ובמקרה גם האליפות האחרונה של מילאן, המועדון האירופאי הראשון שבו התאהבתי. רבות דובר על הדמיון בין השתיים בשנים האחרונות, וכמובן שגם כתבתי על זה טור ובו ציינתי את נקודת המפנה באיטליה עם הגול של מונטארי שנפסל במשחק העונה. יובה השוותה, זכתה באליפות בתום אותה עונה ולא הסתכלה לאחור עם 8 אליפויות רצופות, כשמילאן ברוב השנים בכלל לא מגיעה לליגת האלופות, כל כך רחוקה מהמועדון שהיה מהגדולים באירופה.

רוצים עוד נקודת דמיון? מכבי חיפה ניצחה את מכבי ת"א בדצמבר 2012, חודש אחרי שמילאן ניצחה את הגברת הזקנה. מאז… במשך 7 שנים, רק פעם אחת מכבי חיפה ומילאן ניצחו בליגה את היריבה המרה שלהן. זה קרה בהפרש של יומיים בחודש אוקטובר, 2016. פעם אחת ב-7 שנים. הרגע המתוק של שתיהן היה זכייה בגמר הגביע אחרי ניצחון על אותה יריבה מרה. גם כן משהו. השנה הגשמתי חלום וראיתי את מילאן בלייב בדרבי מול אינטר, אבל זאת הייתה כנראה הקבוצה הכי חלשה של מילאן מאז שאני אוהד אותה.

אז איך היה העשור שלי מבחינתן? בעשור הקודם מכבי חיפה זכתה ב-6 אליפויות והשתתפה פעמיים בשלב הבתים של ליגת האלופות. בעשור הזה אליפות אחת. מילאן זכתה בשני גביעי אלופות בעשור הקודם, עכשיו היא בקושי מגיעה לשלב הבתים והאמת היא שלה אני הכי דואג, יותר מכולם, כי האופק שלה נראה רע, עם בעיות ניהול ובעיות כלכליות. נקווה שהיא עוד תחזור ולא יקחו לה 30 שנה כמו שלקח לליברפול.

Veni Vidi Vici סילביו ברלוסקוני, מילאן
Credit to "Silvio Berlusconi" Facebook page

צרות של עשירים

מגיעים לריאל מדריד ולשאלה הגדולה – האם מועדון שזכה בעשור בארבע אליפויות אירופה יכול להיות מאוכזב מהעשור האחרון? אדם רוזנטל, אוהד אתלטיקו מדריד, לא אוהב את הבכיינות הזו. הרי המועדון שלו נתן את המקסימום בעשור הזה, וסיים אותו "רק" עם זכייה סנסציונית באליפות ושני הפסדים כואבים בגמר האלופות.

ואני אומר שכן, אפשר להיות מאוכזב. כי מבחינתי, הליגה הספרדית, שם היא מתמודדת ראש בראש מול ברצלונה, הרבה יותר חשובה מליגת האלופות. וכן, רק מועדון שזכה במספיק תארי אלופות (13 למי שאיבד ספירה) יכול להגיד דבר כזה. אז כן, הייתה שם קבוצה אדירה של ווינרים, שידעו להתעלות ברגעים הגדולים בנוקאאוט, עם השחקן התחרותי בהיסטוריה, ואכן שתי הזכיות האחרונות בצ'מפיונס היו תענוג אחד צרוף.

אבל תחשבו על הרקורד העלוב של ריאל במפגשי הקלאסיקו בעשור, רק 4 ניצחונות בסה"כ, בלי אף ניצחון מאז אפריל 2016, התבוסות, גם בבית גם בחוץ, ההפסדים הכואבים בדקות הסיום והחולצה של מסי, הדחה בחצי גמר ליגת האלופות והכי חשוב – מאזן האליפויות בעשור האחרון: 2-7 לברצלונה! יש איזו סברה שזו ליגה לא סגורה, ליגה עם מאבק של 2-3 קבוצות, אבל מבחינת מספר אליפויות, ברצלונה ברקורד דומה לזה של הקבוצות שהשתלטו על הליגות שלהן – באיירן, יובנטוס ופסז'. זה העשור הכי גרוע של ריאל מדריד מבחינת אליפויות מאז שנות ה-40!

 

העשור הזה גם ריאל נפרדה מסמלים כמו ראול, קסיאס וגוטי וקצת איבדתי שם את הזהות. רונאלדו וראמוס הם מדרידיסטה אמיתיים, אבל הם לא כוס התה שלי. כי ככה זה כשאתה אוהד את המועדון שרוצה להיות הכי גדול בעולם, כי בסופו של דבר, מבחינתי, ריאל מדריד נפלה מהיריבה הגדולה שלה, זו שהציגה בתחילת העשור את הקבוצה הכי טובה שאי פעם ראיתי, זאת שהפכה לקונצנזוס לכדורגל יפה ומושלם אסתטי, מושא הערצה של כל ילד ובקרב הזה בין השתיים יכולה להיות מנצחת אחת, וזאת לא ריאל.

 

ואולי זה אני

אחד מרגעי השיא של העשור היה שער השיוויון של ראמוס מול אתלטיקו בגמר ב-2014. אתם יודעים איפה הייתי כשהשער הזה נכבש? על הכורסה. ישן כמו מת. ככה זה כשיש לך שני בנים בני 3 ו-1. התעוררתי בהארכה ב-1-3 לדעתי. גם מהגמר ב-2016 אני לא זוכר כלום. כשיניב קטן כבש שער אליפות מול הפועל ת"א ב-2011 בדיוק חזרתי לבית שלי אחרי שישנו שבועיים אצל ההורים של אשתי אחרי שהבכור נולד. אז כן, גם אני התבגרתי, שלא נאמר הזדקנתי, נכנסו דברים אחרים למשוואה ואני רואה פחות משחקים, פחות מתעצבן, פחות מתבאס. או שאולי הכל שטויות וזה רק שהקבוצות שלי לא מצליחות?

ריאל מדריד מניפה 2018
Credit to "UEFA Champions League" Facebook page

2 תגובות

  1. Avatar

    סורי אבל בתור אוהד ברסה אתה טועה,לקחת ארבעה גביעי אירופה ששלוש מהם ברציפות זה הרבה יותר גדול מאליפויות-כל אוהד ברסה נורמלי היה מחליף אתכם ברגע

  2. Avatar

    יוחאי, באמת שמח שלפחות כן הייתה סוג של חוויה מתקנת בעונה לאחר מכן עם האליפות של חיפה.
    למרות שמבחינת ההרגשה זה אולי לא פיצה לגמרי, מוטב כך מאשר ללא אליפות בכלל ותחושת החמצה לאורך כל התקופה. כך גם טוב שליברפול לפני 30 שנה עוד הספיקה לקחת תואר אליפות לאחר אותו הפסד במשחק נדיר וייחודי מול ארסנל, הפעם האחרונה כמובן ש 2 הנאבקות על האליפות נפגשות במחזור הסיום כשהכל עוד פתוח ו 2 הצדדים תלויים בעצמם (אם כי לארסנל היה הרבה יותר קשה כי הייתה צריכה לנצח בהפרש 2 באנפילד).

    כפי שכבר כתבתי (וגם לך) בשנים האחרונות,
    אין להאשים את האכזבה הספורטיבית בפורמט ה'פלייאוף' עם שיקלול הנקודות האחר.
    האכזבה הצורמת היא להפסיד תואר מול קבוצה שבתכל'ס התוצאה לא משנה לה מאומה וכולם חשבו שבעקבות כך 98 אחוז שלוקחים.
    לו זהבי לא כובש שם בטדי והפועל לא מנצחת, הם היו חווים מועקה דומה, אולי מעט פחותה כי הנסיבות טיפה שונות אבל ראינו כולנו איך רק שבוע קודם לכן המצב היה הפוך בו הפועל ת"א איבדה את כסא הנהג במירוץ לאליפות באותו תיקו מאופס בדרבי (שהחיינו וקיימנו לדרבי הזה יש שאמרו בצהוב).

    אז נכון שבסוף זוכרים את התוצאה אבל אין כלל התייחסות לדרך ולשאלה איך אנחנו כצופים ואוהדי ספורט מעוניינים לקיים את המסגרת התחרותית ובפרט להכריע את האליפות בסיום. האם זה הגיוני שנמשיך לערוך את אותם מחזורי הכרעה שלא בנוכחות הטוענות לכתר?
    זה פשוט לא הגיוני מזמן ולכן מתבקש שזו למעשה הסיבה העיקרית לתחושת קהות החושים והעצב.

    שמח שיכולתי לעזור : )

    חנוכה שמח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח