העצלנות הפושעת של תקשורת הספורט

// מאת קרולין שלם

בתקשורת הספורט המקומית אוהד הספורט הישראלי מתואר, כמעט בדרך קבע, כעבריין. אם לא כעבריין אז בוודאי שלא מלח הארץ. ההבדל הקיצוני בתיאור האירוע וסיקורו כשהוא קורה בעולם, לבין תיאורו וסיקורו של אותו אירוע בדיוק רק בזירה המקומית, הוא עצום. חצאי אמיתות שלא נאמר שקרים, הכפשות, הכללות, תיעוב והכל בחסות היכולת לדווח מבלי שאף אחד ידרוש הוכחות.

ערב ערב בעיתונות הטלוויזיונית, ובוודאי בעיתונות הכתובה, אינספור דוגמאות במהלך השנים הביאו אותי לשאלה, למה? ויותר מזה, איך אנחנו – אוהדי הספורט – מסכימים לצרוך עיתונות, שלא רק מכפישה את הצרכנים הבלעדיים שלה, היא גם לא נאמנה למקור, לאמת, שלא נאמר – לצדק.

newspapers, עיתונים, תקשורת
קרדיט: Pixabay

שאלו את עצמכם שאלה: כמה פעמים חזרתם הביתה לאחר משחק כדורגל/סל (יסלחו לי אוהדי הענפים האחרים) ושמעתם או קראתם דיווח “ממקור ראשון” על אירוע שקרה בצמוד אליכם, אולי אפילו נכחתם בו, אם לא אתם אז חבר ליציע, בתיאור מסורבל, מנופח, מוקצן, שמתחיל מאמצע האירוע ואף פעם לא יודעים את תחילתו ובטח לא את סופו? אדבר בשם עצמי, הפסקתי לספור.

זה לא משנה איזו קבוצה אנחנו אוהדים, ההכפשות לא פוסחות על אף קהל. ההכללות והקלות הבלתי נסבלת שמרשים לעצמם עיתונאי ספורט לדווח חצאי סיפורים, ובכך, בצורה גורפת, לזרוק ידיעה לעולם ללא כל ביסוס היא תעודת עניות לתקשורת הישראלית.

לאינטרסים האישיים אין גבולות. בעלי הקבוצות ומי מטעמם נותן כותרת, “העיתונאי” משחרר את הצהוב למילה כתובה, אין לו שום עניין להתאמץ ולעשות עבודה עיתונאית בסיסית ולבדוק אם הנאמר באמת קרה, הוא לא מבקש הוכחה או שומע צד שני לסיפור. העיתונאי קיבל כותרת, המדליף הסית את האש אל עבר הקהל והכל על חשבוננו.

למילים יש כוח. הציבור ניזון ממה שהתקשורת מפרסמת, אוהדים שלא נכחו באותם אירועים מפתחים אדישות, עייפות, סלידה לחברים שלהם ליציע, שלא נדבר על הציבור הרחב, שלא בהכרח מתעניין בכדורגל או בכדורסל ועצם הידיעות מהן הוא ניזון בהכרח מרחיקות אותו ובטח שאת הדור הבא, מתרבות הספורט בארץ.

 

האם אין אלימות בכלל? בוודאי שיש. אבל הטור הזה מדבר על אירועים יומיומים בהם משקרים ומכפישים קהלים שלמים של אוהדים על לא עוול בכפנו. מחאות לגיטימיות ומכובדות (ככל האפשר) כנגד בעלי הקבוצות, מסתיימות בכותרות של (לדוגמה) אוהדי הפועל שברו או ניפצו חלון במשרדו של ניסו אביטן. מיד לאחר מכן יצאה הודעה מכיוון הבעלים על המרדף אחרי אותם עבריינים.

מישהו יודע מה קרה עם אותם עבריינים? אתם לא יודעים. למה אתם לא יודעים? כי זו למשל הודעה שקרית. החלון נשבר, אבל לא ע”י אוהדים. 1+1 תעשו בעצמכם. אף אחד לא דרש שינקו את שמנו. כי מה זה כבר משנה? למי בכלל אכפת? דוגמה נוספת ושכיחה, אוהד בעולם פורץ למגרש כדי לעשות סלפי עם רונאלדו רק לפני מס’ ימים, הניסוח באתרים הישראלים? “תקרית משעשעת”. אבל כשאוהד ישראלי פורץ על מנת לחבק את לבנדובסקי הוא כבר “מביש, פרחח, חסר חינוך”. שנדבר על מופעי פירוטכניקה? בעולם – “מרהיב”! “תצוגת עידוד”. בארץ? אנחנו כבר פורעי חוק שמסכנים את הילדים והמשפחות.
אנחנו שבויים בתוך מערכת רדודה, ישנה, חסרת אחריות, חסרת יושרה מקצועית וממוסחרת.

קהל בוקה
מרהיב או בושה? Credit to worldsoccer.com

הסיקור התקשורתי חשוב, חיוני ואף דרכו מכירים אותנו בעולם. לא יכול להיות שנמשיך לצרוך ידיעות מבלי לדרוש שיציגו הוכחות. הכתבות והתכניות נשארות ובחיפוש קל בגוגל אפשר למצוא אותן מבלי להתאמץ. השיימינג שעושים לנו על בסיס שבועי צריך להיפסק. אוהדי ספורט ישראלים הם לא בבונים, לא טיפשים, לא גזענים ככלל, לא אלימים ככלל, ובטח ובטח שלא עבריינים ככלל. הגיע הזמן שיתייחסו אלינו כראוי ויפסיקו לזלזל באינטליגנציה שלנו. הבאתם כותרת? תנו את הסיפור המלא. תחקרו, תעבדו! תביאו לנו את הצבע האמיתי בפרשה. אין לכם? תשתמשו בניסוח ששם את הסיפור בסימן שאלה. עד שלא הוכיחו בבית משפט, אל תכתימו אותנו – תנו לנו קרדיט שאולי, רק אולי, לא האוהדים אשמים.

כאוהדת הפועל שמעתי כל כך הרבה פעמים “התנהגות הקהל מרחיקה רוכשים פוטנציאלים”. ובכן, חדשות מרעישות: לקבוצות עם החוליגנים הגדולים באירופה וארגוני הקהל הדומיננטיים ביותר יש בעלי בית. חלקם טובים יותר וחלקם פחות, אבל עובדתית זה לא מה שמרחיק רוכשים. נהפוכו – קהל רב מושך הזדמנויות עסקיות.
מה כן מרחיק רוכשים? חיפוש בגוגל (לא ידעתי אבל מסתבר שאני ממש חרא של בן אדם).

סיכום שנה 2016 תקשורת
(צילום מסך)

הפתרון המתבקש בעיני חייב להיעשות ברמה המשפטית. כיום אין שום דרך לתבוע ערוצי ספורט בהכפשת קהלים מאחר והם לא משתמשים בשמות פרטיים, אלא במילים “אוהדים/קהל”. אני טוענת שגם בשימוש במילים אלו הכתם על ציבור שלם של אוהדים נשאר ומישהו צריך לתת את הדין על כך.

וממכם אוהדים יקרים, יש לי בקשה. לפני שאתם סולדים מחברים שלכם ליציע, לפני שאתם מגבים עסקנים שיתחלפו ברגע שהאינטרס יגמר, תזכרו שכולנו פה מאהבת הקבוצה, מאהבת ספורט, כולנו נהיה פה גם ביום שאחרי, בניצחון או בכישלון. הכתב/ת של ערוצי הספורט השונים יתחלפו גם הם ומה שישאר זה רק אוסף של חצאי אמיתות שהם אספו בדרך.

אה. ועד מתי מאבטחים שעדיין לא הבינו שעם נעלי ספורט מחליקים על דשא?

 
   

2 תגובות

  1. Avatar

    כתבה שגויה מיסודה, א. אין תקשורת בישראל, יש כתבלבים בעיקר. ב. במיוחד בספורט, תראה אפילו מי יושב בתמונה מסביב לשולחן באולפן, אנשים שהם בעצמם חסרי תרבות, וולגרים, חסרי ידע או הבנה מעמיקה בענף אותו הם מסקרים. אחת הסיבות שלא מסוגל לראות ספורט בישראל זה אותם חדלי אישים באולפנים.
    נ.ב. כמובן שיש יחידי סגולה שהם באמת עיתונאי ספורט, אבל מדובר בבודדים בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח