העליות והמורדות של החודש העמוס בתולדות ה-WWE!

סיימנו זה עתה את אחד החודשים העמוסים ביותר אי פעם בהיסטוריה של ה-WWE. ארבעה אירועי PPV מה-28 באוקטובר ועד ל-18 בנובמבר; קחו בחשבון שבאמצע של כל זה, המתאבקים גם עשו טור באירופה. לכן, אם חלקכם תהו למה התוכניות השבועיות שאחרי Survivor Series היו כל כך מינוריות וחלשות (הן באמות היו), הסיבה הייתה כנראה מפאת תשישות מהעומס וגם חג ההודיה שהיה באותו השבוע ורוב המתאבקים והצוות שרק רוצים לחזור הביתה לחג אחרי כמה שבועות עמוסים במיוחד.

WWE
Credit to “WWE” Facebook page

אבל בכל מקרה, בסיכומים עסקננו ויש הרבה מאוד מה לסכם. על חלק נתעכב יותר ועל חלק, נראה לי עדיף שנדבר כמה שפחות; אז כדי שנקפוץ ישר פנימה ונתחיל עם אירוע ה-PPV הראשון שהתקיים ב-28 באוקטובר: Evolution.

באופן לא מפתיע בכלל, הנשים המתאבקות ב-WWE הוכיחו שאם רק נותנים להן זמן ובמה לפרוח עליה, הן מביאות את הקבלות ובגדול. לדעתי אירוע ה-PPV הטוב ביותר של השנה, ברוסטר הראשי לפחות. מעל לכל הקרבות עמד קרב אחד שיכנס להיסטוריה, אבל נגיע אליו בהמשך; נתחיל מההתחלה: את האירוע פתח קרב הנוסטלגיה של טריש וליטה מול מיקי ג’יימס ואלישה פוקס. הקרב אולי לא היה הקרב הנקי ביותר טכנית, או המרשים ביותר שהיה בערב, אבל הוא בהחלט עשה את העבודה שלו, כשהקהל שמח מאוד לראות את טריש וליטה בחזרה בזירה. אני חושב שהבחירה במיקי ג’יימס להשתתף בקרב הזה הייתה בחירה מאוד נכונה וחכמה, כי היא מהיחידות שליטה וטריש עוד הספיקו לעבוד איתה בזמן שיא הקריירה שלהן וראו שהיה נוח לכל השלושה אחת עם השנייה. אלכסה בליס נמשכה מהקרב בעקבות זעזוע מוח ואלישה פוקס קיבלה את המשבצת, ושמחתי גם עבורה שהיא קיבלה את ההזדמנות הזאת; פוקס היא מהמתאבקות הוותיקות ביותר ברוסטר, והיא לרוב נפסחת כשזה מגיע להזדמנויות לעמוד בבמות הגדולות וכמו שהיא אמרה בעצמה בדמעות מאחורי הקלעים של האירוע: “זה הקרב הכי גדול בכל הקריירה שלי”. נקודה היסטורית אחרונה שאציין בנוגע לקרב הזה הוא עבור ליטה: הצורה שבה היא סיימה את הקריירה שלה ב-WWE היא עד היום נקודת שפל וכתם על החברה לדעתי, והחזרה הזאת לקרב הזה, באירוע הזה – מתקן זאת במעט. עכשיו, בעניין זעזוע המוח של בליס; הבעיה לפי הדיווחים היא שבליס סבלה משורת זעזועים ב-Cluster מאוד קצר של זמן, וכעת מאוד חוששים לתת לה לחזור לזירה מאחורי הקלעים, עד כדי שמועות שהיא תצטרך לפרוש. נקווה שזה לא עד כדי כך גרוע, אבל אני לא חושב שהיא תחזור לזירה בזמן הקרוב, ויכול מאוד שהיא תבלה זמן מה בתפקיד “ניהולי” על המסך ולא בתוך הזירה.

תופעה בלתי ניתנת לעצירה – לינץ’. באדיבות הפייסובק הרשמי של ה-WWE.

אפילו קרב הבאטל רויאל הצליח לעבור את הציפיות הנמוכות שהוצמדו לו והצליח להיות די מבדר. לראות את אלונדרה בלייז (שב-WWE יתעקשו שמעולם לא נקרא לה מדוזה) בזירה שוב פעם היה באמת רגע עבור חובבי נוסטלגיית ההתאבקות, ולראות את אייבורי בזירה, זזה ונראית כפי שהיא נראית בגילה (56!) היה מעורר השראה. המשכנו עם קרב הגמר של טורניר מיי יאנג השנתי עם טוני סטורם מול איו שיראי, והדבר הכי רע שאני מסוגל להגיד על הקרב הזה הוא שהוא היה קצר מדי. הקהל היה אולי מעט שקט במהלך הקרב הזה, כנראה כי אלו שתי המתאבקות שהקהל הכיר הכי מעט, אבל שאף אחד לא יטעה: השתיים האלה הן העתיד של דיוויזיית הנשים. עוד קרב שהציג את העתיד היה על אליפות הנשים של NXT עם שיינה בייזלר שזכתה בתואר מידי קיירי סיין. מנגד, ההווה הוצג בשלושת הקרבות הנותרים. תחילה עם נאטאליה, סאשה בנקס וביילי מול רובי ריוט, שרה לוגן וליב מורגן שנתנו קרב מלא אקשן ועוצמה שלדעתי הפתיע את הקהל בכמה תחרותי ומשכנע הוא היה, אבל זה רק מוכיח את העובדה שכולנו ידענו: ה-WWE מבזבז בצורה כמעט בלתי נסלחת את סאשה בנקס וביילי ומגיע להן הרבה יותר. בקרב המיין איוונט נלחמו רונדה ראוזי וניקי בלה, ולדעתי הן נתנו קרב מאוד מבדר ומגיע הרבה שבחים לניקי בלה שהמבקרים היו מחכים לה בציפייה מעבר לפינה אם היא הייתה מפשלת, אבל היא וראוזי (שממשיכה להשתפר ולהוכיח כמה היא פנטסטית בזירת ההתאבקות) הצליחו לספק קרב מעולה.

 

אבל מעל לכולם עמד קרב אחד, וזה הקרב Last Woman Standing בין שארלוט פלייר לבקי לינץ’ שייכנס להיסטוריה בתור אחד מקרבות הנשים הטובים ביותר. הקרב הארוך ביותר של הערב בקילומטרים (28:40 דקות, כשהקרב השני הארוך ביותר בערב היה הבאטל רויאל עם 16:10 דקות) ותצוגת אומן של שתי מתאבקות שפשוט היו בשיאן והוכיחו מעבר לכל ספק שכל דבר שהגברים יכולים לעשות, אז גם בהחלט הנשים יכולות לעשות גם כן. בקי לינץ’ בכלל, זאת תופעה שכבר אי אפשר לעצור ברגע זה. היא פרצה מעבר לסתם מתאבקת בדיוויזיה, ונכנסה לטריטוריה של שם מוכר גם מחוץ לעולם ההתאבקות כשגם אנשים מעולם ה-MMA כבר לא יכולים להתעלם. אריאל חאלוואני, עיתונאי MMA מוכר, כבר אמר על לינץ’ שהיא הסיפור שהכי מעניין אותו כרגע בעולם הלחימה, וקונור מג’רגור התייחס לבת ארצו האירית בצחוק וכתב בטוויטר ש”תתקשר אליו אם היא צריכה backup אמיתי”. ההופעה של לינץ’ בפלישה ל-RAW והתמונה שלה עומדת עם פנים מלאות דם מעל לקהל עם ידיים מורמות, הפכה כבר לתמונה היסטורית והפציעה שספגה באותו ערב, שמנעה ממנה להילחם ברונדה ראוזי, יכולה עוד להתגלות כרגע מכונן בקריירה שלה, כשכרגע הדיבור הוא שהשתיים (אולי גם עם שארלוט פלייר בקרב משולש) יהיו הקרב מיין איוונט הראשון של נשים אי פעם בראסלמאניה בעוד כמה חודשים.

אז מה-High הענקי שהיה Evolution, נפלנו אל ה-Low הענקי שהיה Crown Jewel. באמת שכמה שפחות נדבר על האירוע הזה, יהיה הרבה יותר טוב לכולנו. אז נסתפק ונגיד, שזה היה בין האירועים המביכים ביותר אי פעם בהיסטוריה של ה-WWE, וטוב אם הוא מעולם לא היה מתקיים. אני לא חושב שיש דבר אחד ששווה לציין מהאירוע, או שאני אמליץ למישהו לראות מהאירוע. אם לא ראיתם את האירוע, לא פספסתם כלום ואתם יכולים להמשיך בחייכם בצורה בטוחה לחלוטין.

גם זה קרה. עדיף לשכוח. באדיבות הפייסבוק הרשמי של ה-WWE.

האירוע הבא שקיבלנו היה אירוע הטייקאובר מלוס אנג’לס בשבת ה-17 לאוקטובר. את האירוע הזה, בניגוד לקודם – אני ממליץ לכל אחד ואחד ממכם לראות. אין אירוע טייקאובר מאכזב, והם רק משתפרים ומשתפרים מפעם לפעם. הקארד היה קארד מצומצם של ארבעה קרבות בלבד (היה כביכול קרב חמישי של 6 שניות, אבל לא נחשיב אותו כי הוא גם לא הוכרז מראש, אלא הוכנס רק כחלק מהסיפור של מאט רידל וקשיוס אונו), אבל כל קרב היה עולם ומלואו. כשהקרב הכי “רע” באירוע, יכול להיות אחד מקרבות הערב ברוב אירוע ה-PPV של הרוסטר הראשי, זה אומר משהו על הרמה שמוצגת בטייקאובר.

אז האירוע נפתח עם הקרב החוזר על אליפות הנשים כששיינה בייזלר הגנה מול קיירי סיין, ואני חושב שהקרב הרגיש מעט נמהר, במיוחד כשזה קרב 2 ניצחונות מתוך 3; ובנוסף לכן, זה היה אמור להיות הקרב הסופי בפיוד המעולה שבין השתיים. בסופו של דבר קיבלנו סיום די מלוכלך עם מעורבות גם של מאריה שאפיר וג’זמין דיוק מצד בייזלר, ודקוטה קאי ואיו שיראי שניסו לאזן מצד קיירי סיין (שיראי עם ה-Moonsault המושלם ביותר שראיתי בחיי); נראה לאן הסיפור יקח אותנו מפה והלאה.

הקרב הבא היה הקרב האהוב עליי בערב, בין ג’וני גארגאנו לאליסטר בלאק. גארגאנו משחק דמות מרתקת ברמה של הסיפור; דמות של בייביפייס שאיבד את דרכו לחלוטין אבל כבר לא מסוגל לראות שהוא היל וממשיך להתעקש שהוא הגיבור והבחור הטוב בכל הסיפור – וזה באמת פשוט פנטסטי לראות, איך גארגאנו משחק עם כל האלמנטים של סיפור כדי להפוך את הדמות שלו לאחת המרתקות על מסך ה-WWE לאחרונה. מנגד, עבור בלאק – הפיוד הזה והקרב הזה, עשו הרבה כדי להחזיר אש בדמות שלו שמעט אבדה, כשהוא נאלץ לנגן כינור שני בזמן כהונתו כאלוף NXT לפיוד המדהים של גארגאנו ותומאסו צ’יאמפה. לבלאק יש יכולת אדירה לספר סיפור בזירה. ראינו זאת עם המילים שלו בסוף הקרב שלו מול Velveteen Dream לפני כשנה, וראינו זאת גם הפעם כשבלאק מעלה את גארגאנו לאט עם הרגל שלו לפני המכה האחרונה ואומר לו “I Absolve you of all your sins”. זה היה סיום מושלם לקרב חמישה כוכבים מושלם.

 

קרב האליפות של צ’יאמפה שהגן מול Velveteen Dream היה לא פחות אדיר ושמעתי רבים שהעדיפו אותו על פני הקודם בתור קרב הערב שלהם. צ’יאמפה הוא ללא ספק ההיל הטוב ביותר בחברה By Far ו-Velveteen הוא המתאבק הצעיר עם הפוטנציאל הגדול ביותר שאני זוכר מ-NXT בעשר השנים האחרונות אולי. אם מישהו היה אומר לכם שהנה דמות שמורכבת חלק מריק רוד, חלק מריק פלייר, חלק מהולק הוגן וחלק מהזמר פרינס – ואז הוא עוד היה אומר לכם שהדמות הזאת “עובדת” בצורה מושלמת וכנראה המתאבק הפופולרי ביותר ב-NXT, ואז עוד היו אומרים לכם שהמתאבק שמגלם את הדמות הזאת הוא סה”כ בן 23; הייתם כנראה אומרים שזה בלתי אפשרי בעליל. זה הפוטנציאל של המתאבק הצעיר הזה, ואני מת מפחד שיהרסו אותו ברוסטר הראשי. נקווה לטוב. לבסוף הקרב המרכזי של הערב היה קרב ה-Wargames של ה-Undisputed Era מול ה-War Raiders, ריקושט ופיט דאן. הקרב היה ברוטאלי כצפוי ומאוד נהניתי מהאספקטים הטקטיים שסופרו במהלך הקרב, וכמובן מהספוטים המטורפים שהמתאבקים הציגו בקרב (במיוחד ריקושט עם הקפיצה הזאת מראש הכלוב).

רגע בו הזמן עוצר מלכת. באדיבות הפייסבוק הרשמי של WWE NXT.

ולבסוף קינחנו עם Survivor Series ב-18 לאוקטובר. הייתי אומר שחלקים מהאירוע היו מאוד טובים, וחלקים היו הרבה פחות מוצלחים, וחלק אף מביכים. אני מעדיף להתמקד בחיובי, אז אני אמליץ למי שעוד לא ראה: תראו את הקרב של נאקאמורה ורולינס, את הקרב של באדי מארפי ומוסטאפה עלי ואת שני הקרבות האחרונים של רונדה ראוזי מול שארלוט פלייר, ודניאל בראיין מול ברוק לסנר; כל שאר האירוע, אתם לא תחמיצו שום דבר אם תפסחו.

ברשימת הקרבות שלא הרשימו יותר מדי נמצא את קרב ההישרדות של הזוגות שאומנם לקראת הסוף הצליח לתפוס קצב, אבל לא יכל שלא להרגיש כמו קרב חסר חשיבות ואפילו סלופי בהתחלה. המצחיק הוא שאפילו משביב של תשומת לב שמתאבקים כמו האוסוז, הניו דיי, הריבייבל ורוד וגייבל – קיבלו, הם הראו בסיום הקרב שכל אחד מהם שווה השקעה בהם ובדמויות שלהם. אולי יהיה טוב לפתוח פה סוגריים קצרים ולדבר על אייטם שקורה כרגע בחדשות. ישנם אינדיקטורים מסוימים שמצביעים שקבוצת ה”Elite” של קודי רודס, קני אומאגה, היאנג באקס וכו’ – שוקלים לפתוח ארגון התאבקות עצמאי משל עצמם במקום לחתום מחדש ביפן או לחלופין כיוון של חתימה מפתיעה ב-WWE. ה-WWE צריכים להתחיל מאוד להיזהר בצורה הדי פזיזה שבה הם זורקים למדף כישרונות שהקהל בהחלט רוצה לראות. אז ישנם טאלנטים שעבורם להיות ב-WWE, גם אם לא בתפקיד מרכזי – זאת שאיפת חיים, והסיכוי שהם ירצו לעזוב הוא קטן. אבל יש מתאבקים שאם ימשיכו לזלזל בהם ובפוטנציאל שלהם, כמו למשל גייבל, כמו למשל הריבייבל… ישנם יותר ויותר ארגונים מחוץ ל-WWE שהחשיפה שלהם גודלת משנה לשנה. זירת האינדיז בהתאבקות פורחת ומקומות כמו NJPW, ROH ואחרים – הופכים להיות מקום מאוד לגיטימי שמושך מתאבקים. אפילו ברמת ההכנסה – ה-WWE  הם עדיין הענק שעל ההר, אבל זה רק אם אתה מתאבק טופ קארד; למתאבקי מיד קארד ומטה, האופציה של האינדיז יכולה להכניס אף יותר הכנסה מאשר ה-WWE (כמו שקודי רודס העיד בעצמו מאז שהוא עזב את ה-WWE).

 

נחזור ל-Survivor Series. היינו ברשימת הקרבות המאכזבים: הגענו לקרב ההישרדות של הנשים. התוספת ברגע האחרון של בנקס וביילי, בהחלט הוסיפה לרמה של הקרב, אבל היה קשה שלא להתאכזב עמוקות מהבוקינג של הקרב, שכולו היה בעצם כלי כדי לגרום לקהל לשרוק בוז לניה ג’קס. ברמה מסוימת, אני יכול להבין את הרצון של ה-WWE להפוך את ג’קס לאיום הכי גדול שאפשר, כי היא נלחמת ברונדה ראוזי בקרוב; אבל זה גם מעט חורה, כשזה נראה שה-WWE מתגמלים מתאבקת שנמצאת תחת מתקפה קשה לאחרונה, אחרי שפצעה את בקי לינץ’ באותה פלישה מפורסמת ל-RAW, עם אגרוף חסר שליטה לחלוטין ששבר ללינץ’ את האף ונתן לה זעזוע מוח. הבעיה מוגדלת, כשרואים שזאת לא הפציעה הראשונה שג’קס גרמה, ואפילו לא השנייה. יש לי הרבה פעמים תחושה שוינס מקמהאן לפעמים חושב שהקהל הרבה יותר טיפש ממה שהוא באמת (לפעמים האינטואיציה שלו היא גאונית, אבל לפעמים…). הבוז שניה ג’קס קיבלה באירוע הזה, היה מעבר ל-Heel Heat; זה היה כבר Go away Heat לדעתי, וזאת טריטוריה שאני לא ממליץ ל-WWE להגיע כשזה קשור לקרבות של רונדה ראוזי. הקהל במקרה הזה יותר “חכם” ממה שוינס מקמהאן נותן להם קרדיט, ואם וינס חושב שהקהל יצהל כמטורפים רק עבור המחשבה שראוזי מורידה את הענקית המרושעת, ג’קס; אני חושש שהתגובה יכולה להיות הרבה יותר ארסית, והקהל פשוט יחריב את הקרב לחלוטין – כפי שקרה בעבר עם קרבות מסוימים שהקהל ניסה לסמן להנהלה שהוא לא מעוניין, ומקמהאן התעלם.

בכל מקרה, נמשיך עם שורת המאכזבים והקרב של סזארו ושיימוס מול AOP, שכמה שפחות שנגיד עליו, עדיף; ישנם דברים שוינס מקמהאן משוכנע שהם קורעים מצחוק, אבל רוב הקהל שלא מתחת לגיל 6, מוצא כפשוט טיפשים; הקרב הזה והאירוע עם דרייק מווריק, הוא בהחלט אחד מהם. לבסוף התייחסות מהירה לקרב ההישרדות של הגברים, שאני לא חושב שהיה קרב רע לשם עצמו, אלא פשוט הרגיש חסר חשיבות לחלוטין ולא שירת אף מתאבק בו, מלבד ברון סטרומן וטיפה את דרו מקינטייר ובובי לאשלי. ואם בסוף כמעט אף אחד לא הרוויח, אז מה הפואנטה בקרב עם כל כך הרבה משתתפים, נכון?

חודש עמוס הסתיים פה. באדיבות הפייסבוק הרשמי של ה-WWE.

בצד הטוב של האירוע, נציין את הקרב של נאקאמורה מול רולינס שהיה קרב יחידים מעולה לדעתי, כנראה הטוב ביותר של נאקאמורה ברוסטר הראשי (אולי מלבד הקרב האחרון שלו בסדרה מול סטיילס). ההתחלה הייתה אולי יותר מדי איטית ובסגנון המאוד אהוב ב-WWE של התחלה איטית ובנייה לקראת סיום עוצמתי. אבל עם צמד מתאבקים מעולים כמו רולינס ונאקאמורה, הפורמולה הידועה עבדה בצורה טובה – וכמה שהקרב התקדם, באמת שהוא תפס תאוצה ועוצמה והיה מאוד מהנה. הניצחון הנקי של רולינס, הפתיע, ואני גם אודה – איכזב אותי. נאקאמורה הוא מהמתאבקים שאני הכי אוהב לראות, וגם במקרה שלו – אני מקווה שהזלזול בבוקינג שלו, לא יגרום לו למחשבות שליליות בנוגע לחוזה שלו, שאמור להסתיים בינואר. באדי מארפי ומוסטפה עלי, הוכיחו שוב פעם שרמת ההתאבקות של ה-Cruiserweights היא פנטסטית; השאלה היא רק, האם זה כבר לא מאוחר מדי עבור הדיוויזיה. הכיוון הוא בהחלט חיובי מאז שטריפל H קיבל שליטה קריאטיבית על התוכנית, אבל הנזק שנגרם כבר עד אז – הוא עצום, והדיוויזייה תצטרך עוד כמה קרבות כמו זה, כדי להתחיל לשכנע אנשים להשקיע בה זמן צפייה שוב.

לבסוף, האירוע הסתיים עם שני קרבות מעולים. הראשון בין שארלוט פלייר לרונדה ראוזי. לפלייר יש נטייה מגונה, שהקרבות הטובים ביותר של רבות מהמתאבקות ברוסטר הראשי של הנשים – הם מולה. זה המקרה עם סאשה בנקס, עם ביילי, עם בקי לינץ’ וכעת גם עם רונדה ראוזי. בלהתחשב שהקרב הורכב בכמה ימים בלבד, מרגע ההכרזה שלינץ’ לא תוכל להשתתף באירוע (פלייר טסה ישר מההקלטה של סמאקדאון לאורלנדו כדי להתאמן עם ראוזי בכמה ימים שנותרו על הקרב שלהן), זה די מדהים עד כדי ספקטקולרי – עד כמה הקרב הזה היה טוב. הייתה לו הרגשה חייתית של כמעט קרב Shoot מבחינת האלימות והנראות הריאליסטית שלו. הסיום היה בהחלט מיוחד גם כן, עם באמת התפרצות קולוסאלית של פלייר על ראוזי עם מקלות הקנדו והכיסא; זה היה מחזה לראות. אני חושב שהקהל היה ברוטאלי בצורה לא הוגנת כלפי ראוזי בסיום הקרב, ואני לא הבנתי בדיוק על מה ולמה שריקות הבוז הרועשות לה, אני אישית הייתי עומד ומוחא לה כפיים על המאמץ וההופעה האדירה. עכשיו נחכה ונראה האם הכיוון הוא לקרב של ראוזי מול לינץ’ במאניה ופלייר לפני כן (אולי בראמבל) או הכיוון הוא לקרב משולש במאניה.

 

לסנר מול בראיין, התחיל בצורה שהרבה חששו שהקרב ילך, ואפילו חששתי עבור בראיין, כשהסופקלס הראשון הפיל אותו ישר על הצוואר בצורה שנראתה מאוד מסוכנת, ועם אופי הפציעות בעבר של בראיין – אלו מחזות שאני לא מעוניין לראות אצלו אי פעם. היו לי ספקות קשים בנוגע לדניאל בראיין כהיל במסגרת WWE (הוא היה היל פנטסטי באינדיז לפני ה-WWE), אבל הוא גורם לזה לעבוד בצורה מעולה בשבועיים האחרונים ונראה לאן זה מתקדם. החזרה שלו לקרב הייתה מרשימה מאוד, ולכל המבקרים של לסנר – אני אומר מה שאמרתי אחרי סאמרסלאם: כשברוק לסנר רוצה לעבוד, ויש לו כבוד כלפי היריב שלו – הוא מהמתאבקים המיוחדים והמהנים ביותר שהיו אי פעם. הקרב הזה היווה הוכחה נוספת לזה. בוא נקווה שתהיה לו מוטיבציה גם בקרבות נוספים.

אם כך, הנה הסתיים טור סופר ארוך נוסף (אני חייב להתחיל לנסות לקצר אותם…) על חודש עמוס במיוחד. מהטור הבא ננסה לחזור לשגרה עם ההכנה ל-PPV עמוס אלימות עם כסאות, שולחנות וסולמות; הגענו ל-TLC!

WWE
Credit to “WWE” Facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.