// מאת נדב אשמיה

בשבת האחרונה, עם זכייתה של ולנסיה בגמר גביע המלך על חשבון ברצלונה, העטלפים סיימו בצורת של 11 שנים ללא תואר. שיא שלילי נוסף שנופץ, אישי הפעם, הוא הניצחון הראשון של מרסלינו כמאמן על ברצלונה לאחר 20 משחקים.
אם כך, ולנסיה זכתה פעמים: גם בתואר הנחשק, וגם במאמן שלה.

לאחר החלפת הבעלים והעונות המזעזעות ב-2015/16 ו-2016/17, שאותן סיימו העטלפים במקום ה-12 בליגה, ולנסיה לא ידעה איך להרים את עצמה. חדר ההלבשה קרס, והאוהדים המתוסכלים לא הצליחו להבין מה קרה לקבוצה שלהם.
ואז הגיע מרסלינו. לאחר 3 שנים מוצלחות בויאריאל, המאמן הספרדי התייצב במסטאייה וחולל מהפכה מיידית. כשהוא מציג את ה-442 האופייני שלו, ולנסיה חזרה לתלם באמצעות בנייה מחדש של הסגל עם רכישת שחקנים צעירים כדוגמת גדש, שחרור שחקנים שלא מתאימים ושיטת אימון קפדנית במיוחד.

כמה קפדנית?
מרסלינו שלח את כל הסגל לניקוי רעלים, על מנת להתחיל את העונה באופן נקי, ליצור דף חלק שיעזור להם גם מבחינה מנטלית לשכוח מהעונות הקודמות. עם זאת, הוא ועוזריו הנהיגו מתודה לפיה לפני כל אימון השחקנים נמדדים ונבדקים לגבי היכולות הפיזיולוגיות שלהם. לכל שחקן היה את המדדים הגופניים בהם היה דרוש להיות באופן קבוע. מרסלינו ידוע כאובססיבי לעניין הזה. שחקן שלא היה עומד בקריטריונים וחורג אפילו במעט באחוז השומן שלו למשל, פשוט לא היה משחק. מספרים אפילו על שחקנים שהרעיבו את עצמם בימים מסוימים כדי לעבור את הבדיקות.

כבר בעונה הראשונה שלו ולנסיה סיימה במקום הרביעי בליגה, כשהיא משחקת כדורגל התקפי וצבעוני. בעונה הבאה (העונה הנוכחית) הדברים נהיו קצת יותר קשים.

ולנסיה לא פתחה באופן שוטף את עונת 2018/19 ואיבדה המון נקודות במחזורים הראשונים. כל מי שסבב את המועדון כבר ראה את הנפילה שוב בפתח. בעוד קבוצות אחרות בליגה מחליפות מאמנים על ימין ועל שמאל, אפילו ריאל מדריד, בולנסיה המשיכו להאמין במרסלינו. בניית האמון הזאת והסבלנות של המועדון כלפיו השתלמה להם בגדול. ולנסיה נכנסה לתקופה טובה יותר, ולאט לאט נפתחה והצליחה לנצח במאבקי הסיום גם את חטאפה, בעוד היא חולפת על פניה עד למקום הרביעי שמוביל לליגת האלופות.

גם בליגה האירופית העטלפים הגיעו רחוק, אבל הודחו בחצי הגמר מול ארסנל. שלב מספיק גבוה בשביל קבוצה כמו ולנסיה.

מלבד הכדורגל שלו, שהוכח כמספק קבלות, מרסלינו החזיר משהו אחר לולנסיה – הוא החזיר לה את התשוקה. הקבוצה שהייתה כבויה בסיום שנתיים רעות, פתאום חזרה לחייך. כשמאמן מחזיק את חדר ההלבשה מאוחד, חי את המשחק על הקווים עם השחקנים, נותן את החיבוק, אבל גם יודע לצעוק ברגע הנכון, זה פשוט קורה. ולנסיה פשוט צריכה לשמוח ולהודות שזה קרה איתה. שזה קרה עם מרסלינו.