הניצחון על צרפת – לא מה שחשבתם

בין ראש השנה, כיפור וסוכות, נחגג אתמול בישראל חג “הניצחון על צרפת” הידוע גם בשמו “מאיר תירגע!”. 23 שנים עברו מאז שראובן עטר נעץ את הכדור בדקה ה-93′ ברשת של ברנארד לאמה, במה שנחשב להישג הגדול בכל הזמנים של הכדורגל הישראלי.

אלא שבמהלך השבוע נחגג יומולדת לניצחון גדול נוסף על הצרפתים, לטעמי גדול יותר מזה שהושג על ידי נבחרת חלשה במשחק לא קובע מבחינתה. השבוע, ב-11.10 עברו בדיוק 10 שנים מאז הניצחון של הנבחרת הצעירה על הצרפתית, בפלייאוף ההעפלה ליורו הצעירות (עד 21) של שנת 2007.
העפלה שלישית לטורניר יחסית גדול, אחרי אולימפיאדת 68′ ומונדיאל 70′, אלא שהפעם מול יריבה חזקה הרבה יותר. 

סטיב מנדנדה בשער (לוריס על הספסל) ובסגל גם סמיר נאסרי, קרים בנזמה, בלייס מאטוידי ולסאנה דיארה. בן סהר, אז רק בן 17, בהופעה ראשונה, הדהים את הצרפתים עם שער יתרון, דווקא לאחר שישראל שיחקה ב-10 שחקנים (פסר הורחק בדקה ה-37′). רונאלד זובאר איזן בפצצה מרחוק, אבל הנבחרת הגיעה לגומלין עם 1-1 כשידעה שתיקו 0-0 מעלה אותה. הנבחרת נטרלה לגמרי את הצרפתים, כשאמייה טגה דחק מקרוב בדקה ה-90′ את שער הניצחון המתוק כל כך.


ציון הדרך הזה מקבל משמעות גדולה יותר דווקא שוב בשבוע שבו הנבחרת הבוגרת מאכזבת, והצעירה מציגה יכולת משכנעת עם רביעיות לרשת של יוון ואלבניה, ומפספסת רק במעט את ההעפלה לפלייאוף העלייה ליורו הצעירות 2017.
היסטוריה של הצלחות

ההישג של הצעירה עבר יחסית בשקט, הניצחונות לא שודרו בשום ערוץ וככה גם חגיגות העשור לאותו הישג לא נשמעו. אבל הסתכלות על ההיסטוריה של הצעירה בשנים שחלפו מאז מראה שההישג לא מקרי. מלבד יורו 2013 אותו אירחנו, הנבחרת סיימה במקום השני בכל הקמפיינים, בשיטת העפלה דומה לזו של הבוגרים. במוקדמות 2009 הנבחרת הפסידה בפלייאוף לאיטליה של באלוטלי, לאחר שנתיים רק שער של סקוטלנד בדקה ה-88 מנע מחניכיו של גיא לוזון להעפיל לפלייאוף, וכאמור, עכשיו ב-2015 היא הייתה ממש קרובה לפלייאוף. במוקדמות הנוכחיות ישראל דורגה במקום ה-14 הכולל, לעומת מקום 29 של הבוגרת כרגע לפי הערכת דירוג אופ”א.

אגדה שהייתה (או לא?)
על פניו נראה שהפערים הם עצומים, והשאלה היא למה – למה יש הצלחה בגיל יחסית צעיר לעומת הכישלונות בבוגרים? והאם ההבדל כזה גדול? אבל לפני כן, שאלה נוספת שמטרידה אותי היא מה קרה לאותו סגל של גיא לוי שהעיף את צרפת? למה ההצלחה שלהם לא באה לידי ביטוי בבוגרת?
למעשה, שיטת ההעפלה ליורו 2007 עשתה המון חסד עם הנבחרת. בעבר הטורניר נערך בשנה זוגית ובהגרלה תואמת לזו של הבוגרת, כלומר, בשנה של טורניר גדול. אופ”א שאפה לשנות לשנים אי זוגיות כדי ששחקנים צעירים יוכלו להשתלב בטורניר הגדול, ולכן בוצע טורניר מוקדמות מקוצר – שלוש נבחרות בבית, רק משחק אחד ביניהן וישר פלייאוף. ישראל סיימה בתיקו 0-0 עם טורקיה וניצחה 2-3 את ויילס והוגרלה מול צרפת המאיימת. אז כן, היו שם כשרונות כמו בנזמה ונאסרי, אבל בגדול הנבחרת ההיא מקוטלגת כדור המאכזב של 87′, זה שזכה ביורו עד גיל 17 ב-2004, אבל התקשה לפרוץ מאז. לראיה, ביורו האחרון, לוריס היה היחיד מהסגל ההוא שהיה גם בסגל הנוכחי.

הלך הפלא, נשארו הילדים
לא באנו להמעיט מההישג של הנבחרת של גיא לוי, אבל כשמסתכלים על מה שהשחקנים הללו עשו מאז, התמונה מדאיגה. “שוער העתיד” תום אלמדון, אלירן דנין, שי מימון, עידן סרור, עומר פרץ, אמייה טאגה, נאור פסר. כולם שחקנים שרשמו במקרה הטוב קריירה בינונית מינוס בליגת העל. אבל זה לא העניין, בכל נבחרת צעירה יש כמה שחקנים שלא עומדים בציפיות וגם בנבחרת הצרפתית היו כמה כאלה.
הבעיה היא בשחקנים הבאמת מוכשרים שהקריירה שלהם התפספסה.

כדי להבין את רמת הכישרון של הנבחרת ההיא אפשר לציין שאיתי שכטר וגילי ורמוט למשל לא היו בכלל בסגל הנבחרת. אפשר בנוסף לציין לחיוב את ליאור רפאלוב, מאור מליקסון, דקל קינן ובן סהר. אבל הבעיה האמיתית הייתה עם ילדי בית”ר – טוטו תמוז, עמית בן שושן, ברק יצחקי ואבירם ברוכיאן. השחקנים הכל כך מוכשרים הללו היו כולם ילדים בני 18-20 בעידן של ארקדי גאידמק, מרוויחים הרבה כסף, אווירה של כל יכולים ובסופו של דבר תראו איך הקריירות שלהם נראות. איזה פספוס ענקי להם ולכדורגל הישראלי. וזאת הבבואה של הכדורגל הישראלי הצעיר.

ניצחון לטווח קצר
אז האם אפשר להסיק משהו מההצלחה של הנבחרות הצעירות? חפרתי קצת בנושא ושוחחתי עם כמה אנשים. טיעון שעלה מספר פעמים הוא שישראל, בניגוד למדינות אחרות, הרבה יותר מעוניינת להשיג תוצאה טובה בטווח המידי, בהכל. בנבחרת הצעירה זה התבטא בכך שהנבחרת משחקת עם השחקנים הטובים ביותר בגיל המתאים ובצורה טקטית.

בעוד שמדינות אחרות, עם מנהל נבחרות אמיתי ושיטה שרצה בכל הגילאים, משתמשים במשחקים הללו כדי לפתח שחקנים, לפתח יכולות אישיות ולנסות דברים חדשים. בלי פחד מכישלון, מכיוון שהמטרה האמיתית היא לא לזכות בטורניר יורו צעירות, אלא לפתח שחקנים לבוגרת ובכלל.

שחקן שנמצא מתאים לבוגרת בהולנד או בגרמניה, ישחק בבוגרת גם בגיל 19 או 20, או לפחות יהיה חלק מהרוטציה, ובכך יפנה מקום לצעירים נוספים בסגל הצעירה. בישראל הרי יכול לשחק בטורניר כל מי שעוד לא מלאו לו 21 בתחילת המוקדמות, זאת אומרת שיכול לשחק בטורניר עצמו שחקן שהוא כבר כמעט בן 23, כשאין ספק שאחד כזה, אם הוא כזה טוב, כבר אמור להשתלב בבוגרת, ואם לא השתלב עד אז, הגיע הזמן לתת צ’אנס למישהו אחר.

הנבחרת מעל הכל?
סיבה נוספת שעלתה בשיחה עם חבר היא עניין המוטיבציה. אני לא אוהב את הדיבורים על כך ששחקני הנבחרת שלנו לא נותנים את הכל בנבחרת, ואני בטוח שהם מקצוענים. אבל האמת, שבשנות ה-90′, הבוגרת לא באמת הייתה הרבה יותר טובה, אבל אני חושב שהייתה להם מוטיבציה גדולה יותר. פחות שחקנים שיחקו בחו”ל והרוויחו פחות בקבוצות שלהם, ולכן משחק בינלאומי נחשב לרגע שיא מבחינתם, לארח בישראל את ספרד או צרפת היה וואו. משהו שמחכים לו כל החיים. וככה זה נראה, גם מבחינת האוהדים שלא היו באותה שנה בסופרקלאסיקו כמו עכשיו, וגם מבחינת השחקנים.
היום שחקן מגיע לנבחרת או מקבוצה אירופאית, או מאחת הבכירות בישראל עם חוזה מנופח, אחרי ששיחק כבר בליגה האירופאית או אפילו באלופות. עבור שחקן כזה להגיע לשבוע לנבחרת ולטוס לחור כמו מקדוניה, נשמע די מעיק, ואפילו לארח את איטליה לא נשמע כזה אטרקטיבי כשאתה יודע שלאחר מכן כנראה שכולם יקטלו אותך.

לעומת זאת, לצעירים שעדיין מחפשים דקות משחק בקבוצות שלהם, או את החוזה הבא, וכמובן יש עליהם פחות לחץ, יש יותר מוטיבציה להצליח במשחק כזה, ולכן אולי התוצאות בהתאם.

לסיכום, לא מאמן כזה או אחר יעזרו לנו, או להציב את זהבי כחלוץ או קשר. אנחנו צריכים מנהל מקצועי לנבחרות, ומאוד חבל שפיטרו את מיכאל ניס. צריך שיטה שרצה בכל הנבחרות, ומאמנים שמחפשים לפתח שחקנים, בטח שבגילאים צעירים, ולא להשיג תוצאות כאן ועכשיו.

כחול לבן
הנבחרת הצעירה של ישראל במשחקי אליפות אירופה לנבחרות צעירות, יוני 2013
קרדיט : ויקיפדיה
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!