המסע של ליברקלופ: התיקו מול צ’לסי

הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, קצת ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.

לפני המשחק:
בדרך כלל כשמשהו לא מצליח לי אני בודק את עצמי, איפה טעיתי, מה פיספסתי. מאז ההפסד לסוונסי אני מנסה להבין מה קרה, איפה שגיתי, מה החמצתי. היום, במקלחת האחרונה לפני המשחק הבנתי את הטעות שלי. זו היתה פעם ראשונה מתחילת העונה ששיניתי את הפורמט של הטור. לא להאמין איך דברים שעושה איש אחד במדינה קטנה אי שם, משפיעים על כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם.

אז היום הטור חוזר למתכונת הרגילה, בתקווה ש…

למזלי, על “התצוגה” בשבוע שעבר בחצי גמר גביע הליגה החלטתי לוותר לטובת הופעה של יגאל בשן, שהוא אדום שרוף (אמנם הת”א, אבל אדום) וששנות התהילה שלו חופפות לשנים הגדולות של האדומים שלנו, אי שם בתקופה הניאנדרטלית.
הוא סיים את ההופעה בשיר שמתאים למצבינו (כולם יכולים לזמזם):
מה שהיה, תשכח מזה,
מה שיהיה (לא) משנה…,
מה שאבקש, בעולם כזה,
תן לי את הגול הזה….(אמן)

פינת הקלישאה של קלופ:
“עדיף להפסיד שלושה משחקים בשלוש מסגרות שונות מאשר שלושה משחקים במסגרת אחת” (בפסיכומטרי אין חידות היגיון ברמה כל כך גבוהה).

תחושת בטן:
כאב בטן.

המשחק:
בפתיחה אני בטוח שזה עוד משחק נגד קבוצת תחתית שבאה להתגונן. אנחנו מחזיקים בכדור מאתיים אחוז מהזמן, אבל בעיקר מסירות רוחב.
מסירת העומק היחידה היתה ממניולה וגם אותה הצליח קוטיניו החלוד לבזבז.
מצד שני כל איבוד שלנו הופך למתפרצת מהירה, יעילה ומסוכנת של הכחולים, שמרדימים את המשחק ומתגוננים כמעט ללא מאמץ, למרות שנראה שליברפול הרבה יותר אנרגטית ממה שנראתה במשחקים האחרונים.

בדקה ה 25 צ’לסי נותנת שיעור ביעילות וחוכמת משחק. לאלנה מכשיל את הזאר ליד הרחבה, ובזמן שהחומה מתארגנת לה ומיניולה מתהלך לאורך קו השער, השופט שורק ודויד לואיז מגיע מאחור ושולח את הכדור, מעל החומה, לקורה ולרשת.
ובזמן שאנחנו ממשיכים ומתלוננים שלא היתה עבירה ושלא היינו מוכנים וכו’ וכו’ וכו’, דויד לואיז כמעט מבקיע עוד אחד אחרי עוד בעיטת עונשין שמטיילת ברחבה.

לקראת פתיחת המחצית השניה אני מתפלל שקלופ יעשה איזה שינוי, משהו, לא חשוב מה, העיקר לשנות. כמו שאמרנו, מה שהיה תשכח מזה.

סליחה שלא השלמתי את מה שקרה בעשרים הדקות האחרונות של המחצית הראשונה. אז בארבע מילים: עוד הרבה מסירות רוחב.

המסע של ליברקלופ
Credit to “Liverpool FC” Facebook page

אחרי שלוש דקות מפתיחת המחצית השניה רוני רוזנטל הופך לאדם המאושר בעולם, כשפירמינו לוקח ממנו את תואר ההחמצה הגדולה ביותר בתולדות הליגה האנגלית, כשהוא לבד מול השער ובכל זאת הוא בועט לשמיים מעשרה מטרים. דרך אגב, קורטואה היה באותו זמן על הדשא, בדרך לאסוף את הכדור מהרשת.
למרות ההחטאה יש איזו תחושה אחרת באוויר של אנפילד. יותר תנועה לעומק, יותר שחקנים מצטרפים להתקפה, הנעת הכדור יותר מהירה ויש הרבה יותר התלהבות מהצד האדום.

בדקה ה-56 יש הרבה הרבה יותר התלהבות כשוינאלדום נוגח פנימה אחרי בישול בנגיחה של מילנר. איך אמר השדר הבריטי: “כדאי להכניס מדי פעם כדורים לתוך הרחבה”.

ליברפול ממשיכה לשלוט במשחק, אבל צ’לסי מתגוננת ביעילות ואין כמעט מצבים מסוכנים או ניסיונות בעיטה.
בזמן שקוסטה רץ לבד לכיוון הרחבה, אני ממלמל לעצמי אוי ואבוי וכשהוא נופל ברחבה אני אומר לעצמי אמרתי לך.
כשמיניולה הודף את הבעיטה של קוסטה, אני נזכר שוב ביגאל בשן: “נפלתי על פני, אבל אני עוד חי…” (עדיף לא לצטט את ההמשך*).
בינתיים ארסנל וטוטנהאם מפסידות נקודות ומי שעושה חילופים נכונים הוא כמובן קונטה, שמכניס את פדרו וססק שעושים לנו בית ספר וכמעט מבקיעים פעמיים.

המסע של ליברקלופ
Credit to “Liverpool FC” Facebook page

שורה תחתונה:
אמנם הפסקנו את רצף ההפסדים, אבל תיקו הוא תוצאה בסדר ולא יותר מזה.
צ’לסי יצאו הרבה יותר מרוצים ואפשר היה לראות את השמחה העצומה של קונטה בסיום. הוא בדרך הבטוחה לאליפות.
כרגיל, החזקנו בכדור רוב הזמן, 62%, אבל שמונה בעיטות לשער ושלוש למסגרת, זה מעט מאוד, למרות שזו צ’לסי.

אם להיות אובייקטיביים, אז צ’לסי יותר טובה, שלא לומר הרבה יותר. היא הגיעה בקלות לרחבה שלנו, בדרך כלל במהירות ובמעט מסירות ושחקני האמצע שלה, קאנטה ומאטיץ’, היו מעולים. קוסטה שומר על הכדור נהדר ומחכה לשחקני הקו השני שמצטרפים במהירות ומיד מגיעים למצב הבקעה.

וינאלדום והנדרסון הגנו יפה מהצד האדום, אבל כמות איבודי הכדור של כל שחקני הקבוצה היא גדולה מדי ובד”כ באיזור המסוכן.
המחצית השניה נותנת אופטימיות כי ראינו בה קצת ניצוצות של הכדורגל השמח שליברפול שיחקה בשנה שעברה, כלומר עד לפני חודש. מה שבטוח שהקבוצה חייבת לשחק עם הרביעייה הקדמית ההתקפית ואסור לקלופ להתפשר בנושא הזה. הסיבה העיקרית היא ששיטת המשחק של הקבוצה מביאה לזה שהשחקנים שמגיעים מאחור לתוך הרחבה הם כמעט תמיד חופשיים, אולם כשהשחקנים הללו אינם כובשים מדופלמים (למשל, וינאלדום וצ’אן) הם בד”כ מפספסים את ההזדמנות.

בהפסקה היה ניתוח מעמיק של השער הראשון. השופט לשעבר הווארד ווב, טען שאמנם לא היתה עבירה כי הזאר איבד שליטה, אבל מהזווית שהשופט עמד, מאחורי השחקנים, היה לו קשה מאוד לראות זאת.

אליפות כנראה אין, אבל תקווה בהחלט יש.

* ההמשך: “ככה זה להיות מקום שני…”

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח