הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, מעט ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.
לפני המשחק:
בשבילנו, האוהדים, הקשר עם הקבוצה שלנו הוא משהו ריגשי, אולי אפילו רומנטי.
בשביל הבעלים, בטח אם הוא אמריקאי, מדובר בביזנס שאמור לייצר רווחים.
השבוע יצא לי לשוחח עם ג'ון הנרי, הבעלבית שלנו. דיברנו על אובמה וביבי, על בייסבול, על הא ועל דא וגם על המשחק הקרוב:
אני: מה יהיה במשחק? ננצח?
ג'ון: מה ז'תומרת, ניצחנו אותם כבר.
אני: איך ניצחנו? המשחק עוד לא היה!
ג'ון: את ראהים סטרלינג אתה זוכר?
אני: במעומעם.
ג'ון: כמה קיבלנו עליו מסיטי?
אני: ארבעים או חמישים מיליון. מי סופר?
ג'ון: יפה, וכמה שילמנו על מילנר כשהוא עבר אלינו מסיטי?
אני: כלום. הגיע בהעברה חופשית.
ג'ון: נכון, וכמה שערים הם הבקיעו העונה?
אני: שניהם הבקיעו חמישה שערים.
ג'ון: נו, אז ניצחנו אותם או לא? עשינו עליהם קופה או לא?מי יצא פה פראייר, אנחנו או הם?
אני: …. (חושב לעצמי שהוא מדבר כמו ישראלי).
ג'ון: נתתי מנוחה לתיק שלי.
אני: ???
ג'ון: באנגלית זה נשמע יותר טוב: I rest my case.
דרך אגב, גם דניאל "סופר-סאב" סטארידג' שיחק קצת בסיטי לפני שבע שנים, עד שנמכר לצ'לסי.
ועוד כמה חלוצים גדולים ששיחקו אצלנו וגם אצלם: רובי פאולר, סטיב מק'מנמן וסופר-מריו באלוטלי (בסדר, בסדר, האחרון לא כל כך גדול, ויש כאלה שיגידו שהוא גם לא חלוץ, אבל תכלת ואדום הוא לבש).
פינת הקלישאה של קלופ:
"פפ היה יכול לבחור לאמן בליגה אחרת, קלה יותר, אבל הוא בחר באנגליה בגלל האתגר ולמרות הקושי" (יורגן מפרגן ליריב ועל הדרך גם לעצמו…).
תחושת בטן:
אחרי שדייגו קוסטה דרס את הגנת סטוק, הבקיע את הרביעי וחירב לנו את החלום שצ'לסי לא תנצח, אין ברירה אלא להיצמד להימור שהצליח לי בשלושת הניצחונות האחרונים, כלומר מפסידים 2-1.
המשחק:
אני לא כל כך מרוצה מההחלטה של קלופ להוסיף קשר במרכז, בעיקר בגלל ההצלחה במשחקים האחרונים, אבל היא תיבחן אך ורק במבחן התוצאה.
למרות שקלופ יודע שאני בוחן אותו על ההחלטה הוא בקושי מחייך כשוינאלדום נוגח את הראשון, אחרי מהלך שהוא התחיל בכך שלא נגע בכדור שנחטף אי שם בחצי של ליברפול. פשוט מתפרצת מושלמת. גם לי וגם ליורגן ברור שזה לא השער האחרון היום.
אלא שההמשך ממש לא בכיוון של עוד גולים.
סיטי לא דומים לכלום ולא עושים כלום, למרות השליטה בכדור, ואנחנו דומים יותר להפועל ת"א בימי דוביד שווייצר העליזים או לאינטר של מוריניו, עם משחק זהיר ביותר, העיקר לא לספוג ולהפסיד את היתרון. המזל הוא שסיטי לא מנצלים את הטעויות של מיניולה ופירמינו בכדי לגנוב שער שיוויון. בצד השני הטעויות של פירמינו מונעות מאיתנו את השער השני.
הדבר היחיד שמעיר את הקהל זה המאבק הבלתי פוסק בין סטרלינג למילנר על הקו השמאלי, כשנראה שפפ החליט שמילנר הוא החוליה החלשה. בינתיים רגלו של השחקן הזול על העליונה.
המחצית השנייה מתחילה אותו דבר, רק שסיטי הרבה יותר מסוכנים, וסילבה כמעט מבקיע.
קלופ לא יכול להיות יותר מדי מוריניו, ואפשר להריח את שער השיוויון של סיטי, בטח אחרי שהנדרסון נפצע, מה שמחליש את מרכז השדה שלנו.
אנחנו עושים יותר מדי עבירות ליד הרחבה ומאבדים הרבה כדורים שסיטי פשוט לא מנצלים. בינתיים. כשסיטי מאבדים, אוריגי, צ'אן ופירמינו מקפידים למסור למקום הלא נכון, ולפספס את ההזדמנות לסגור את הסיפור.
מילנר וצ'אן מתחילים למשוך זמן כבר מהדקה ה 81, ואני מקווה שלא נצטער על זה בסיום. דוביד, בכל אופן, בטוח מחייך בקברו כשהוא רואה קבוצה אדומה עושה את זה.
כשפפ מכניס חלוץ אחרי חלוץ קלופ עונה עם הנשק האולטימטיבי שלו – לוקאס, וכולנו לוקחים נשימה עמוקה. נשארו ארבע דקות להחזיק מעמד.
שורה תחתונה:
קלופ גאון. קלופ ענק. קלופ מחייך חיוך ענק. קלופ מחבק כל מה שזז.
שוב הוא מנצח קבוצת צמרת, והפעם בטקטיקה של מוריניו.
0-1 קטן בפתיחה ואח"כ התגוננות עיקבית ויעילה. מי היה מאמין שאנחנו יכולים לעבור משחק בלי לספוג שער מכדור קרן, בלי לעשות טעויות, בלי להחזיק בכדור, רק 43%, ועם איום אחד בלבד למסגרת. מאה אחוז הצלחה באיומים לשער.
ומה היה בקרב האקסים?
סטרלינג ניסה מימין ואחר כך פפ העביר אותו שמאלה, אולי שם יהיו פחות שריקות בוז, אבל גם שם הוא נכשל.
מילנר היה מעולה בהגנה ונתן תרומה יפה בצד ההתקפי, אם כי קלופ בקושי הרשה לו לעבור את החצי. בקיצור, גם בקרב הזה ניצחנו.
ומה עם פפ?
כנראה שיותר קשה כשאין לך את מסי.
היום התפקידים התחלפו וצ'לסי היא זו שמבקיעה רביעייה (טוב, זה מול סטוק שספגה רביעייה גם אצלנו השבוע) ואנחנו רק אחד, אבל מה זה חשוב. העיקר הניצחון ששומר על פער סביר של שש נקודות.
וולקאם 2017 – נראה לי שהולכת להיות שנת כדורגל נהדרת.
