המסע של ליברקלופ: הניצחון על ווסט ברומיץ’

הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, מעט ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.

לפני המשחק:
אחד הדברים החשובים לפני כל פעילות או משחק הוא איסוף מודיעין על היריב.
מאחר ואני איש המילה הכתובה אני מתחיל תמיד מהשם של הקבוצה – ווסט ברומיץ’ אלביון.
מה זה ווסט אני יודע. ברומיץ’ אני אמצא, אבל מה זה לעזאזל “אלביון”? כמה קבוצות באנגליה קוראים להן בכלל “אלביון”?
הלכתי לשאול את ויקיפדיה, ומסתבר ש”אלביון” זה הכינוי העתיק ביותר לאי הבריטי, ומקורו בשפה היוונית. כאשר הרומאים כבשו את האי הבריטי לפני אלפיים שנה, הם קראו למושבה החדשה בריטניה, וזה השם ששרד עד היום. בכינוי “אלביון” משתמשים עדיין מעטים ביחוד בספרות ובשירה.
יש מספר מועט של קבוצות שמשתמשות בשם הזה, אחת מהן היא ברייטון, של תומר חמד ובירם כיאל.

ברומיץ’ הוא עיוות של שם ישן שמקורו בפרח הרותם (broom). נכון, ברום זה גם מטאטא, ולאנגלים יש הומור משובח וציני משהו, אבל לא הפעם.

פינת הקלישאה:
“אם אתה רוצה להבקיע, אתה צריך להיות בחצי המגרש של הקבוצה השניה” (הבלם לוברן מוותר על האפשרות להבקיע בבעיטה מרחוק, בריאיון לפני המשחק).

תחושת בטן:
כמעט אף פעם לא קל נגד הקבוצה האנגלית הטיפוסית הזו, בטח אם למנג’ר שלהם קוראים פוליס. הם קשוחים, הם חזקים, הם נלחמים.
קשה לי להאמין שלא נבקיע פעם שניה ברציפות בבית: ניצחון בשיניים 1-2.

המשחק:
משחק שני ברציפות בבית שהקבוצה מתחילה עם הידיעה שניצחון מעלה אותה לפחות למקום השני ואולי אפילו לראשון. אני לא בטוח שנגד יונייטד, זה מאוד השפיע, אבל הפעם זה ישפיע וילחיץ את השחקנים, ביחוד אם לא ישיגו יתרון בזמן סביר.
הפתיחה מזכירה לי קצת את העונה שעברה עם סוג של נון-שלנטיות באויר וסכנה ממתפרצות של אלביון, עד הדקה העשרים.

לעיתים נדירות, דווקא השחקן שלא נוגע בכדור הוא זה שעושה את המהלך הגדול. בתחילת התקפה מתפרצת קוטיניו נותן למסירה של מילנר לעבור אותו ולהגיע לצ’אן שנמצא בתנועה קדימה, וכמעט לא מכוסה בעקבות ההטעיה. מכאן זה ביצוע מושלם של מסירה בנגיעה אחת של פירמינו ובעיטה מדוייקת מהאויר של מאנה. אנחת הרווחה שנשמעה מאנפילד היתה ברורה וחזקה.

כמה דקות אחר כך היתה התקפה שהדגימה יותר מכל את הכדורגל מלא התנועה של הקבוצה השנה, כשבזמן מסירת רוחב של המגן קליין, שני השחקנים הקדמיים ביותר שניסו להגיע לכדור בתוך רחבת החמש היו הקשר צ’אן והמגן השני מילנר. כולם בתנועה, כולם משתתפים, כולם מתקיפים.

עשר דקות להפסקה קוטיניו מנצל הרחקה גרועה של השוער ובאלגנטיות משחיל את הכדור בין השוער לקורה. השדר האנגלי מנסה לנחס אותנו ואומר שלדעתו זה “game over” ואני ממהר לבצע את כל מסירי הניחוס הידועים לאנושות.

השליטה האדומה ממשיכה במחצית השניה למרות שאלביון מצליחה אפילו לבעוט לשער בדקה ה 70 וגם לייצר כמה מסירות רצופות. ליברפול מציגה התקפות מעבר מהירות ומסוכנות ופעמיים כדורים פוגעים במגינים במקום להיכנס לשער.

עשר דקות לסיום אלביון מבקיעה אחרי הבלאגן הקבוע בתוך הרחבה מכדור קרן והחשש מאיבוד נקודות שוב חוזר.
עד הסיום ליברפול ממשיכה להחמיץ שערים בטוחים ולתת צ’אנסים לאלביון.

שורה תחתונה:
אנחת הרווחה השניה היום מהאיצטדיון אחרי שריקת הסיום היתה יותר חזקה מהראשונה.
היה צריך להסתיים שש הפרש, אבל נגמר 1-2.
אני חושב שעדיף ניצחון קשה על ניצחון קל שעלול להביא לאופוריה במשחק הבא. בליגה הזו אין משחקים קלים וחשוב לקבל על כך תזכורת כל שבוע.

מה חסר?
חייבים לדעת לסגור את המשחק מוקדם, או מה שנקרא קילינג אינסטינקט.
לבעוט 21 פעמים לשער זה מצוין, אבל להבקיע מזה רק פעמיים, יספיק מול קבוצות כמו אלביון ולא מול סיטי.
מתי נמצא כבר שוער שיודע לטפל בכדורי גובה?

מקום שני עם כדורגל מלהיב – לא יכולנו לצפות ליותר טוב מזה.
חוץ מזה – קלעתי בול בהימור.
חג שמח.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!