המסע של ליברקלופ: הניצחון על ווטפורד

הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, מעט ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.

הקדמה לפוסט שונה:
אחת הדילמות הגדולות העומדות בפני אוהד הספורט הממוצע היא ההתנגשות התמידית בין המשחקים לאירועים שונים, ובעיקר לאירועים משפחתיים.
הדילמה מתגברת כשמדובר באירוע שאורגן בשבילך ע”י זוגתך, וכך היה ביום ראשון האחרון שבו התנגשו יום ההולדת שלי ומשחק.
לזכותה של זוגתי יאמר מראש שהיא טרחה לארגן יום ארוך של אירועים ובילויים, כיאה ליום הולדת עגול.

להלן דו שיח בבוקרו של יום הולדת:
אני: מתי חוזרים?
אישתי: למה?
אני: יש משחק.
אישתי: כל יום יש משחק.
אני: אבל זה ליברפול!!
אישתי: ???
אני: אני כותב על המשחקים שלהם.
אישתי: נו?? וחייבים לכתוב על כולם??
אני: …..

ונחזור למתכונת הקבועה –

לפני המשחק:
לאור הדו שיח הנ”ל החלק הזה לא בוצע.

פינת הקלישאה:
כנ”ל.

תחושת בטן:
יום לפני התאריך הקובע אני מקבל טלפון מאוסטרליה, שם יום ההולדת שלי מתחיל הרבה יותר מוקדם.
ידידי איתן, ששם משפחתו בישראל הוא צמח ובאוסטרלית הוא מכונה זימק, מתקשר לברך ולדרוך לי על היבלות בקשר למשחק.
אני מבטיח לו שההימור שלו יופיע, בתנאי שלא ינחס אותנו, כמיטב המסורת של יוצאי עיראק, באשר הם.
ניצחון 1-3 הבטיח לי הזימק.

המשחק:
אמנם החושך יורד מוקדם עכשיו, אבל שום נורת אזהרה לא נדלקה אצלי כשאישתי מכרה לי סיפור שבא לה לשתות איזה דרינק בפאב חיפאי בחמש בערב, ואני, פתי מאוהב, נכנס אחריה ונופל למארב בדמות מסיבת הפתעה של החבר’ה מהעבודה. עוד לא יצאתי מההלם, אבל אני קולט את המסכים הירוקים מסביב, אבל לא קולט מה מוקרן עליהם.
ראאד, המכונה אבו-יאנאל, מעדכן אותי מיד שאכן האדומים על המגרש ובלי לבזבז שניה מפרגן לאישתי על כך שהביאה אותי למקום עם המסכים המתאימים (הוא יודע איפה מרוחה החמאה של הבוס).
עוד שניה עוברת ומאנה נוגח את הראשון וראאד מכתיר אותי בתור הקמע של ליברפול. הוא כנראה לא קרא את הפוסט שכבר כתבתי על זה בעבר (יש עדיין צורך לחדד לו את נושא החמאה).

אני לא מספיק להתנשק עם כולם וקוטיניו מעביר לרגל ימין ומבקיע את השני.
בעוד אני מעלעל בתפריט הבירות צ’אן נוגח את השלישי.
זימק, אני אומר לעצמי, מתקרב להצליח בהימור שלו…טפו, טפו, טפו…

אם יש משהו שבו אני גאה בעצמי באירוע כזה, זו היכולת שלי לדבר עם קבוצת נשים, תוך כדי מעקב אחר המשחק.
למזלי אני קצת יותר גבוה כך שיכולתי להסתכל מעליהן.
לרוע מזלי, כל הזמן היו בעיטות לשער מה שקצת פגע ביכולת חלוקת הקשב והריכוז שלי.
למזלי, היו מספר מסכים כך שיכולתי לתמרן ביניהם.
לרוע מזלי, לא הייתי מרוכז במאה אחוז בהצגה הכי טובה בעיר.

השערים המשיכו לזרום וגם הבירה. רבע שעה לסיום המשחק החבר’ה התפזרו ונשארנו רק אני וזוגתי והמסכים.
נלך? היא שואלת בעוד אני מסתכל בערגה במסך.
הם מובילים, מה כבר יכול להיות? היא מוסיפה ואני שותק, ומייצר את המבט הכי לאסי שאני יכול.
בסדר, היא מתרצה, זה יום הולדת שלך, אפשר להישאר עוד כמה דקות.
ישששששש, אני חוגג בשקט את ניצחוני הקטן וסופר עוד כמה משקופים של סטארידג’ פלוס גול לקינוח.

שורה תחתונה:
1-6 ב 6.11. זה כנראה לא מקרי.
המשחק הבא הוא ב 19.11. מה זה אומר?
זימק, שיחקת אותה. צלצל אליי בבקשה ב 18.11.
כל הכבוד לאישתי שסידרה לי עוד מתנת יום הולדת משובחת.

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח