המונדיאל הראשון שלי

קיץ 1994, אני בן 10 וחצי. בערך שנה אחרי שחשבתי שגיליתי את עולם הכדורגל עם הליגה הישראלית, אני מגלה עולם של כדורגל אמיתי, משהו אחר שעוד לא ראיתי. “המונדיאל מתחיל” אמרו לי האחים שלי, והסבירו לי שבקיץ הזה, ולמעשה כל 4 שנים, מדינות העולם עוזבות לחודש אחד את כל העניינים השוטפים שלהם, את המלחמות, הבעיות הכלכליות, ויוקר המחיה, ומשחקות כדורגל אחת נגד השנייה.

מונדיאל 1994 ארהב
Credit to “FIFA World Cup” Facebook page

בתחילת הטורניר הייתי רואה פיסות משחקים ותקצירים, אבל מיום ליום הרגשתי איך אני נשאב לזה וגונב עוד ועוד דקות משחק, כמו איזה שחקן שעלה עכשיו מהנוער. במונדיאל הזה עוד לא התאהבתי באף נבחרת באופן מוחלט, אבל כן התאהבתי בחוויה, בטירוף, בחגיגה וברגעים שנצרבים לילד בן 10 וחצי עמוק בתוך הזיכרון. אני זוכר את אולג סאלנקו מרוסיה שובר את שיא הכיבושים במשחק אחד במונדיאל, עם חמישייה פרטית לרשת של קמרון האומללה, ואת רוז׳ה מילה הקמרוני בן ה-42 כובש באותו משחק את השער המצמק עבור נבחרתו והופך לשחקן המבוגר ביותר שכובש שער במונדיאל. אני זוכר את אנדראס אסקובאר מקולומביה כובש שער עצמי טראגי מול המארחת ארה”ב, שער שהותיר את קולומביה מחוץ למונדיאל ואת אסקובאר עצמו מחוץ למעגל החיים, לאחר שנרצח באכזריות על ידי ארגון פשע קולומביאני.



אני זוכר איך התרגשתי עם דייגו ארמאנדו מראדונה הגדול שנתן הצגה נגד יוון ואיך בכיתי איתו כשלאחר כמה ימים נכשל בבדיקת סמים והושלך מהמונדיאל בבושת פנים. אני זוכר את פינידי ג׳ורג׳ הניגרי כובש שער וכחלק מחגיגות השער עושה חיקוי של כלב משתין. אני  זוכר את תומאס ברולין, הבלונדיני השמנמן של שבדיה ואת חאריסטו סטויצ׳קוב הקריזיונר של בולגריה, סוחבים כל אחד את נבחרתו הקטנה עד לחצי הגמר. אני זוכר שערים מדהימים של חאג׳י וברגקאמפ ובטיסטוטה ודומיטרסקו וקלינסמן וקמינרו ויאקיני, ואת מאיר איינשטיין צורח באיינשטניות אופיינית אחרי כל גול שכזה. אני זוכר את רומאריו ובבטו רוקדים סמבה עם הכדור כל הדרך עד הגמר. אני זוכר את רוברטו באג׳ו, הצמה האלוהית, נותן בראש משחק אחרי משחק ומצעיד את איטליה לאותו גמר מול ברזיל. פשוט הכל היה במונדיאל הזה, טלנובלה שכותבת את עצמה כל יום מחדש.

והגמר, אוי איזה גמר. אצטדיון מפוצץ, שתי נבחרות ענקיות, שני שחקנים מהגדולים שידע הכדורגל – רומאריו ובאג׳יו, ו-90 דקות של שעמום. ואז עוד 30 דקות של מדבר. אבל זה לא משנה, גמר זה גמר. אני זוכר את עצמי בקושי שורד, מתעפץ ללא הפסקה. ואמא כל רגע מנסה לשלוח אותי לישון. שום דבר אמא, מחר גם ככה חופש גדול, וזה פאקינג גמר גביע העולם!!!



ואז פנדלים. וכל המתח של החודש הזה מתנקז לכמה בעיטות מ-11 מטר. ואני עומד מול הטלוויזיה בטירוף, מחכה לראות מי תניף את הגביע. האמת שלא לקחתי צד, הלב שלי היה עם שתי הנבחרות, שנתנו מונדיאל נפלא. ברזיל מובילה 3:2, בעיטה אחרונה לאיטליה ומי אם לא באג׳ו נשלח למשימה, להשאיר את איטליה בחיים. וכל ילד בן 10 וחצי יידע להגיד שבאג׳ו הוא האיש שאתה רוצה שיבעט את הפנדל המכריע של הקבוצה שלך.

מספרים שאת כדור האדידס שבעט באג׳ו אף מביא כדורים לא הצליח למצוא עד היום. הכדור טס אל השמיים, או לתוך הלב של האוהדים האיטלקים, תלוי את מי שואלים. ומאז פעם ב-4 שנים, אני חוזר לחפש את הכדור של באג׳ו ומוצא סיפורים חדשים.

FIFA World Cup
Credit to “FIFA World Cup” Facebook page

דרך אגב, בסופו של דבר התאהבתי בארגנטינה. כי אם ראית את מראדונה משחק – כנראה שאין לך באמת ברירה אחרת. והוא להזכירכם, כן הגיע לארץ.

חג מונדיאל שמח

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!