המהפכה של הליגה האיטלקית

// מאת גל צויגל

כשאומרים איטליה לאוהד כדורגל ממוצע, הדבר הראשון שהוא יגיד כנראה ינוע בין אפור ומשעמם לטקטי וקשוח.

איטליה מאז ומעולם הייתה מעוז הטקטיקה וההגנה, גם כשחושבים על השחקנים הדומיננטיים ביותר בליגה בשנות ה2000, נחשוב כנראה על השחקנים המשמעותיים של השילוש האיטלקי הקדוש – יובנטוס, אינטר ומילאן – בופון, זאנטי ומלדיני, שלושתם שחקני הגנה. גם אחד משלושת שחקני ההגנה היחידים שזכו בבלון ד'אור והיחיד שעשה זאת במאה ה21, פאביו קנאברו הוא איטלקי.

הליגה תמיד שפעה במאמנים ששמים דגש על משמעת גבוהה והגנה חזקה. בין אם זה בעבר הרחוק יותר עם הלניו הררה וג'ובאני טראפטוני, או בקרוב יותר עם אינטר של מוריניו והBBC (בונוצ'י-ברצאלי-קייליני) של יובה עם קונטה (שספגה 20 שערים בכל עונת 2011/12!). מעבר לכמה הבלחות זמניות, כמו מילאן של אנצ'לוטי, ומאמנים סוררים כמו זדנק זמאן וכמה שחקני התקפה מהטובים בעולם, הליגה לא נודעה בזכות קבוצות התקפיות ותוצאות גבוהות.

אינטר ליגת האלופות
Credit to "UEFA Champions League" Official Facebook page.

 

אבל בשנים האחרונות מרגיש לי שקורה משהו מאוד מוזר בליגה שהייתה לשם שני לאפור והגנתי. לאט לאט ומעונה לעונה הציצו עוד ועוד ניצנים של התקפה, של מאמנים שדוגלים ב"התקפה זו ההגנה הטובה ביותר", ומשנה לשנה הליגה האיטלקית עלתה בטבלת הליגות עם הכי הרבה שערים.

והשנה, הניצנים האלה פרחו והפכו להר געש. יובנטוס, הדיקטטורית של איטליה, החליפה את אלגרי האיטלקי ה"גנרי" בסארי, מאמן התקפי שדוגל בכדורגל מהיר מרגל לרגל ומשחק מהנה, לאציו ואימובולה, שממטיר שערים בקצב שלא נראה הרבה זמן על הליגה (35), וכמובן גולת הכותרת, הקבוצה הלוהטת של השנה, אטלאנטה של גאספריני, שתי שביעיות, שלוש שישיות ומישהו סופר עדיין את החמישיות?

ואכן, אם מסתכלים על הסטטיסטיקה, רואים שהדבר הזה הוא יותר מתחושה, אלא גם מתרגם למספרים. בין שנת 2001 ל2010 הובקעו בממוצע 920 שערים לעונה (לשם השוואה, בליגה האנגלית והספרדית באותה תקופה הובקעו מעל 1000 שערים בממוצע לעונה), בין 2010 ל2019 הובקעו כ-1020 שערים בממוצע לעונה, 100 יותר, ואם נלך רק לארבע השנים האחרונות, הובקעו בממוצע 1070 שערים לעונה, יותר מ-150 יותר לעונה מבעשור הקודם.

והנה, השנה, בפעם הראשונה בשנים האחרונות, הליגה האיטלקית עומדת להיות הליגה שהובקעו בה הכי הרבה שערים מבין הליגות הבכירות באירופה (משאירה אבק אפילו לסוחפת מכולן, השישית באירופה).

אימובילה
Credit to "S.S. Lazio" facebook page

 

אז מה קורה שם באיטליה? מה גרם לליגה הכי אפורה של המילניום הנוכחי להפוך למפלצת שערים? זו כנראה לא איכות שחקני ההתקפה, כי עם כל הכבוד לרונאלדו, לוקאקו ואימובילה, בליגה האיטלקית של שנות ה-2000 עברו שמות כמו רונאלדו (הברזילאי), זלטאן, דל פיירו, טוטי, אינזגי ועוד שמות רבים שמגמדים את שחקני ההתקפה של הליגה בשנים האחרונות. גם בעלים או מנהלים ספורטיביים לא הוחלפו יותר מידי (פרט למילנזיות שלא הביאו איזו בשורה התקפית מדהימה בשנים האחרונות), כל זה גורם לי להאמין שהשינוי הזה הוא בעיקרו שינוי של מאמנים, של דור חדש של מאמנים איטלקים שמביא סגנון חדש ומרענן לליגה.

 

שינוי הדרגתי

השנה זה נראה כאילו מבול השערים הזה נוחת עלינו משום מקום, אבל האמת שמי שעוקב מקרוב אחרי הליגה היה יכול לראות את זה בא כבר מזמן. גדל באיטליה דור מאמנים חדש, שקרוב יותר לקלופ וגווארדיולה בפילוסופית המשחק שלהם מאשר למאמן האיטלקי הישן שמבלה שעות בחדר הוידאו בניתוחים טקטיים. הניצן הראשון של הדור החדש כנראה צמח בגנואה בשנת 2008, כשגאספריני הוביל את גנואה למקום החמישי עם כדורגל נהדר ובעזרת כמה שמות כמו טיאגו מוטה ודייגו מיליטו, שמאוחר יותר יחטפו ויזכו בטרבל. לאחר מכן הוא הספיק להחליף את מוריניו באינטר, להיות מפוטר לאחר חודשים בודדים ומאז נעלם, אבל אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה באחרונה, והוא עוד יחזור אלינו.

 

הבאים אחריו הם עוד שני מאמנים שמאז הספיקו כבר להישכח, ויצ'נזו מונטלה, שהוביל את קטאניה בעונת 2011/12 יחד עם פאפו גומז, אמנם לא הגיע למקום גבוה מידי בטבלה, אבל עם כדורגל מהנה ושוטף ועל הדרך לא נוצח ב-2 הסיבובים על ידי יובה הדורסנית תוך כדי שהוא מבקיע לה 3/20 השערים שהובקעו כנגדה כל השנה. אחרי זה הוא המשיך לעוד תקופה קצרה בפיורנטינה, תוך כדי שהוא מביא אותה למקום השלישי והמכובד וגמר גביע עם ה4-3-3 ששם דגש על שחקני כנפיים מהירים והתקפות חדות ומהירות (עם מוחמד סלאח, מאריו גומז חואן קוואדרדו ועוד), ופחות על הגנת ברזל וקישור עבה והגנתי.

השני הוא אוזיביו די פרנצ'סקו, שהעלה ובנה את ססואולו לקבוצה מהנה לצפייה עם כדורגל שוטף והרבה איטלקים צעירים, שבשיאה סיימה במקום ה-6 רק שנתיים לאחר שעלתה לליגה הראשונה, עם 4-3-3 דומה לשל מונטלה, שחקני כנפיים מהירים עם דריבל טוב וחלוץ מטרה מודרני שיודע לא רק לדחוק (ברארדי-סנסונה וזאזא).

המשותף לשניים האחרונים הוא שהם הביאו סגנון חדש והתקפי לליגה, אך ברגע שהם עלו לליגה של הגדולים באמת הם נכשלו, ומאז מדשדשים. מונטלה המשיך למילאן ופוטר אחרי רצף הפסדים מביך, ודי פרנצ'סקו המשיך לעונה טובה עם כדורגל מעולה לרומא (ואף רבע גמר ליגת אלופות!), אבל עונה אחרי קרס למקום החמישי ופוטר. מאז עבר לסמפדוריה ועשה חצי עונה מחרידה, פוטר ויושב כרגע בבית.

אטאלנטה
Credit to "Atalanta Bergamasca Calcio" facebook page

 

אולי הליגה עדיין לא מוכנה לשינוי כל כך דרסטי בד.נ.א, אבל במקביל אליהם גדלו עוד שני מאמנים עם שיטות משחק דומות בדרום איטליה שעומדים לעשות את מה שהשלושה הקודמים נכשלו בו. הראשון והמאמן כנראה הראשון שהצליח להביא כדורגל התקפי לקדמת הבמה של איטליה, ולזעזע את הצמרת השמרנית הוא וולטר מצארי.

מצארי מונה למאמן נאפולי בתחילת שנת 2010/11 והגיע בשלב המושלם. אינטר מתפרקת, מילאן דועכת ויובה עדיין לא התאוששה לגמרי מהקאלצ'יופולי. בין כל זה, הגיע המאמן הטוסקני ובונה את אחת ההתקפות המהירות והחדות שנראו בליגה האיטלקית בעשור האחרון, עם האמשיק, קבאני, לאבצי ב3-4-3 שמהווה אנתיטזה ל3-5-2 ההגנתי והנוקשה של יובנטוס. המערך אמנם נחשב על הנייר הגנתי בגלל שלושת הבלמים, אבל בפועל נאפולי הרבה פעמים נשארה בחסרון של 2V3 קשרים במרכז המגרש בזמן שהשלישייה ההתקפית עלתה ללחוץ את ההגנה, לפעמים אף בעזרת אחד הקשרים הצדדיים (wing backs), בדומה ל4-3-3 של מונטלה, נאפולי העדיפה את הלחץ הגבוה ועוד שחקן בהתקפה, גם אם זה אומר קישור דליל והגנה מעט שברירית לפעמים וזה עבד לה מעולה. לא רק שהיא ביססה במשך העשור האחרון את מעמדה כקבוצה היחידה שיכולה לאתגר את יובה (עד השנה לפחות), אלא גם הביאה איתה סגנון סוחף שהוא הכל חוץ מאיטלקי מיושן.

לאחר 4 שנים טובות בנאפולי, מצארי עבר לאינטר והפך לעוד אחד מיני רבים שנכשלו בנראזורי מאז מוריניו, אך לדה לאורנטיס, הנשיא של נאפולי (ואחד הנשיאים הצבעוניים בסרייה א) נפתח התיאבון, והוא רצה להמשיך בקו ההתקפי והמרענן שנאפולי הביאה לליגה האיטלקית. ככה זה דה לאורנטיס, היפסטר, ולא היה מתאים ממאוריציו סארי למשימה.

 

סארי הוא עוף מוזר בכדורגל האיטלקי, הוא שיחק כדורגל חובבני בליגה החמישית באיטליה מספר שנים בודדות, הבין ששחקן גדול הוא לא יהיה והלך להיות בנקאי, אבל במקביל עדיין האהבה לכדורגל בערה בו והוא אימן קבוצות חובבניות (שאין להן אפילו ערך בויקיפדיה). יכול להיות שדווקא בגלל שהוא מעולם לא שיחק בליגות הבכירות הוא לא היה נגוע ב"איטלקיזם" קשוח והגנתי. הוא צמח כל הדרך מלמטה, הוא עבר 17(!) קבוצות עד שהגיע לסרייה א'.

הקבוצה הראשונה כנראה שהכניסה את סארי לתודעה גם מעבר לאיטליה הייתה אמפולי. זה התחיל בעונת ב2012, סארי מונה למאמן אמפולי והביא איתו לסרייה ב' (שנחשבת יותר הגנתית ומסורתית מהליגה הראשונה) כדורגל התקפי ושוטף שלא נראה בה הרבה זמן – לחץ גבוה, משחק מרגל לרגל, מערך התקפי של 4-3-1-2. כל זה הוביל את אמפולי לסיים בליגה שנייה רק לפאלרמו של דיבאלה ובלוטי.

הרבה מאמנים היו משנים במעט את סגנון המשחק שלהם בליגה הראשונה, כדורגל יותר הגנתי ובונקריסטי, שכן לשחק כדורגל התקפי נגד צ'זנה ופרוג'יה זה נחמד, אבל לעשות את זה מול יובנטוס, אינטר ורומא זה סיפור אחר לגמרי, אבל לא סארי. סארי נשאר נאמן לאידיאולוגיה ההתקפית שלו, ל4-3-1-2 ההתקפי שלה ולא זז מילימטר בסרייה א. זה התחיל רע עם 5 הפסדים ברצף, אבל המשיך בקבוצה שעשתה בעיות לכל קבוצה גדולה שבאה להתארח אצלה, עם כדורגל התקפי ומהיר שדומה יותר לטוטאל פוטבול/טיקי טאקה מלכדורגל איטלקי מסורתי. זה נגמר בהישרדות בליגה וניצחון 4-2 סנסציוני על נאפולי.

שנה לאחר מכן, אותה נאפולי מינתה אותו למאמן הקבוצה. בהמשך ישיר לפילוסופיה ההתקפית של מצארי והספרדית של בניטז, סארי שיפר את נאפולי אפילו יותר והפך אותה ליותר התקפית וקיצונית בעזרת 4-3-3, עם מגנים ושני קשרים קדמיים שתוקפים ולוחצים מאוד גבוה תמיד. הוא סחרר את הליגה בעזרת ה"סאריבול". לא לקח את התואר ליובנטוס, אך הביא לקידמת הבמה האירופית את הכדורגל האיטלקי החדש, ומונה למאמן צ'לסי (במקום אנטוניו קונטה המסורתי יותר, סמלי קצת).

מאוריציו סארי
Credit to "Juventus" Facebook page

 

הדור החדש

הקבוצה הכי איטלקית כנראה היא יובנטוס, בין אם זה בשחקנים או בסגנון משחק ויובנטוס, שמתוסכלת כבר כמעט עשור מכשלונות חוזרים ונשנים בליגת האלופות, החליטו שהגיע הזמן לשידוד מערכות. משהו בסגנון האיטלקי המסורתי, שאמנם הביא לה שליטה בליגה, אך לא באירופה, לא עובד וצריך לנסות משהו חדש, והם עשו מעשה נועז.

הם הביאו את סארי – מאמן נאפוליטני התקפי שלא שיחק מעולם בליגה מקצוענית, שהוא הכל חוץ מיובה לאחר 2 מאמנים איטלקיים מסורתיים יותר שלא סיפקו את הסחורה. וזה לא עבד הכי טוב בעונה הראשונה (בכל זאת, לשנות ד.נ.א של מועדון לוקח זמן) אבל סימן משהו, אולי, את הליגה האיטלקית החדשה, ההתקפית והמהירה יותר, הפחות טקטית, כי אם הקבוצה הכי איטלקית נכנעה למגמה העולמית העולה של הכדורגל ההתקפי והלחץ הגבוה, מה יגידו אזובי הקיר?

ואזובי הקיר מסכימים, במיוחד אזוב אחד כחול שחור, אטלאנטה וגאספריני, שקצת נעלם מאז אותה קדנציה קצרה באינטר, פרצו לקדמת הבמה עם כדורגל התקפי שוטף ומבול שערים, שמסכים לספוג אחד בשביל להבקיע שניים ומראה לכל הליגה שגם הקבוצות הקטנות, שהם אולי יותר מכל נתנו לליגה את הסגנון ההגנתי והכמעט "בונקריסטי", שאפשר לשחק כדורגל התקפי נגד הקבוצות הגדולות ואפילו לעשות זאת בהצלחה רבה, רבה מאוד.

 

ליגה חדשה או הבלחה קצרה?

כנראה יש עוד סיבות חוץ מהמאמנים החדשים לסגנון, מגמות כלל עולמיות, רצון לקרוץ לקהל העולמי ולהביא עוד צופים, אבל אני ניסיתי להראות כאן אתה תהליך מכיוון המאמנים האיטלקים.

יכול להיות שזו הבלחה שנתית, אבל אני מאמין שלאט לאט גם הליגה האיטלקית מבינה שכדורגל התקפי הוא העתיד, ומעדיפה את העתיד על המסורת. ועל אף זאת, עדיין הסגנון האיטלקי הישן לא מת. מאמנים כמו קונטה, מנצ'יני ואלגרי עדיין בסביבה, פשוט נוסף עוד גוון לליגה, ונראה שזה עושה לה טוב.

ג'אן פיירו גספריני
Credit to "Atalanta Bergamasca Calcio" Facebook page

תגובה אחת

  1. יפה מאוד.
    עכשיו כדאי לעבוד על כמה חוקים ונהלים מרגיזים שמכתיבים את סדר היום בכדורגל.
    לבטל את התיקו. לשפר את אופן הניקוד למשחקים. לארגן פלייאוף הכרעות ישירות בסיום העונה הן בצמרת והם בתחתית נגד הירידה.
    וכמובן לתקן את חוק היד ברחבה כך שהעונש יהיה יותר פרופורציונלי למקרה.
    אבל עד אז יעברו הרבה גלי חום במזה"ת והשכנים יהיו אותם שכנים והים אותו ים.

    מתישהו יסתדר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *