המאסטר – סיפורו של נראו רוקו מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה

// מאת יהודה משה פתייא

המהפכות, כל המהפכות, מתחילות מצורך כלשהו. הן לא מגיעות מלמעלה, אלא מלמטה, מהעם ומהרצונות שלו. ההיסטוריה של האדם מספרת את זה, ואפשר לראות את זה גם בזו של הכדורגל.

נראו רוקו שיחק בתור שחקן כנף בקישור. הייתה לו קריירה צנועה, בה הוא שיחק בקבוצות קטנות באיטליה. הוא שיחק 287 משחקים ב-11 עונותיו בסרייה א’, וכבש 69 גולים. הוא גם שיחק משחק אחד ובודד במדי נבחרת איטליה. אבל כדי לספר את הסיפור של נראו רוקו, צריך לחזור לתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה.

נראו רוקו, צ'זרה מאלדיני
נראו רוקו עם צ’זרה מאלדיני וגביע האלופות 62-63
Credit to “AC Milan” Facebook page

 

באיטליה של אותה תקופה נפוצה טקטיקה חדשה ומהפכנית – “il sistema”, “המערכת”. הטקטיקה הזו העמידה את אחד עשר השחקנים במערך 3-2-2-3. שני בלמים, שלושה קשרים אחוריים, שני קשרים התקפיים, שני קיצוניים וחלוץ בודד. הטקטיקה נקראה גם “WM” מכיוון שזו הצורה שהשחקנים היו יוצרים על המגרש. בטקטיקה זו היו שכיחים מצבים של שחקן מול שחקן בכל אזורי המגרש – לא היה טעם למשחק מכיוון שהחזקים יותר תמיד ניצחו.

לאט לאט, מהנקודה הנמוכה הזו, החלו המאמנים של הקבוצות הקטנות – אלו שלא היו ברשותם כוכבים – לחפש פתרונות. וניסיון אחר ניסיון, משהו החל לזוז. זה היה, ביסודו של דבר, הכדורגל של העניים שמרדו בגורלם.

רוקו, לבינתיים, פתח את קריירת האימון שלו עם מינויו למאמן טרייסטינה, הקבוצה בה הוא העביר את מרבית קריירת המשחק שלו. טרייסטינה ניצלה מירידה לסרייה ב’ מסיבות פוליטיות בעונה הקודמת, בעקבות היציאה של יוגוסלביה מטרייסטה והמצב הקשה בו הייתה שרויה העיר לאחר המלחמה, למרות שהקבוצה סיימה במקום האחרון.

 

פילוסופיית הכדורגל של רוקו הייתה פשוטה – קודם כל לא לספוג. אם היינו מדברים איתו היום על החזקת כדור או ניתוח נתונים ממוחשב, הוא היה עונה, בדיאלקט טרייסטיני: Tasi, mona!”” שיתורגם בעידון ל:”שתוק, חמור!”. עם הפילוסופיה הזו בראש הוא לקח את הsistema לכיוון שהוא רוצה – הוא וויתר על שחקן התקפי בשביל יתרון מספרי בהגנה, והציב במקומו שחקן מאחורי הבלמים בתור “ליברו” – שחקן עם התפקיד “לטאטא” כדורים תועים שמשוחרר מחובות השמירה האישית. לשיטה הזו קראו “קטנאצ’ו” (איטלקית ל”בריח”). היא התקבלה ע”י פרשנים ואוהדים בתור “הזכות של החלשים”, של אלו חסרי הכישרון והיכולת הפיזית.

טרייסטינה, שהמטרה המרכזית שלה לאותה עונה הייתה להישאר בסרייה א’, סיימה במקום השני ביחד עם מילאן ויובנטוס. עד היום זהו המקום הגבוה ביותר בו הם סיימו. בשתי העונות הבאות, טרייסטינה סיימה במקום השמיני. רוקו עזב בעקבות חילוקי דעות עם הנהלת הקבוצה, אימן לזמן קצר את טרביזו, ואחר כך חזר לטרייסטינה.

ב-1953 רוקו חתם בפאדובה שבסרייה ב’, מתעלה על הציפיות להישאר בליגה ומעלה אותה לסרייה א’. ב-1957-58 הוא הצליח לסיים עם פאדובה במקום השלישי בסרייה א’. ב-1961 הוא כבר חתם באחד מהמועדונים הגדולים באיטליה – מילאן. כך התחיל אחד הפרקים החשובים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי.

נראו רוקו
Credit to “AC Milan” Facebook page

 

עוד בטרייסטינה, רוקו טיפח את צ’זארה מאלדיני (האבא של…) שנחטף ע”י סקאוטים של מילאן ובסופו של דבר הפך לאחד מגדולי שחקניה אי פעם. אחרי שגם רוקו הגיע למילאן, מאלדיני שימש כיד ימינו והיה שותף להחלטות טקטיות וללבטים של רוקו. כשהאחרון התלבט האם לעזוב את מילאן לקראת אמצע עונתו הראשונה שם בתור מאמן, מאלדיני שכנע אותו להישאר, בעונה שנגמרה בסקודטו ופתחה עידן חדש בהיסטוריה של מילאן.

ב-1963 רוקו כבר הפך למאמן הראשון באיטליה שזכה בגביע האלופות, והוא עשה את זה עם אותה טקטיקה בדיוק שהוא הנהיג בטרייסטינה, טרביזו ופאדובה. עם ג’אני ריברה הצעיר והמוכשר וג’וזה אלטפיני הקטלני, הוא הביס את בנפיקה של אאוסביו הגדול. אבל הניצחון הזה הגיע מרחוק, מזמנים של אחרי מלחמת העולם השנייה, מעונות בטרייסטינה ובפאדובה, כשהוא שיחק כדורגל של עניים ועיצב את פילוסופיית הכדורגל שלו שתלך איתו לאורך כל הקריירה. “הזכות של החלשים” הפכה להיות גם הזכות של החזקים. הרבה מאמנים של קבוצות גדולות הושפעו משיטת המשחק הזו, והיא כבר לא הייתה נחלת המקומות האחרונים. במילאן של רוקו שיחקו לואיג’י ראדיצ’ה וג’ובאני טראפאטוני, לדוגמא, שני שחקנים לא מדהימים שיהפכו להיות מגדולי המאמנים באיטליה. שניהם ספגו את פילוסופיית הכדורגל של רוקו והציבו את השחקנים שלהם על המגרש בצורה שמזכירה את סגנון המשחק שלו.

 

ג’אני ריברה היה ציר מרכזי במילאן ההיא של רוקו. הוא ישב מאחורי החלוץ ותיפקד בתור עושה המשחק של מילאן. הוא לא היה מהיר או חזק, אבל מגובה בחברי קבוצה חסונים ואגרסיביים שאפשרו לו את כל חופש התנועה והיצירה שהוא היה צריך. בזמן שחבריו לקבוצה היו מצווים לשמור את היריב שלהם “מחדר ההלבשה ועד לשירותים”, לריברה התאפשר להפעיל את קסמיו במרכז המגרש – “ילד הזהב” של איטליה בסופו של דבר זכה בכדור הזהב ב-1969.

בכל הקריירה של רוקו הוא זכה בשלושה סקודטי (סרייה א’), שלושה גביעי איטליה ושני גביעי אלופות. בכל הגביעים הוא זכה עם מילאן.

רוקו, שנקרא il Paròn”” – המאסטר – עם השכל הישר שלו ועם האהדה הטבעית שהוא עורר, היה אולי המאמן שהשפיע יותר מכל האחרים על דור שלם. הכדורגל שלו היה כדורגל בסיסי, “לחם וחמאה”, אבל מעל למאמן הייתה הדמות, האדם, עם החסרונות שלו והיתרונות שלו, עם הבעיות שלו ועם רגעי הגאונות שלו. רוקו, יותר מהיותו מאמן, היה כמו אבא של משפחה. כזה שעובד קשה, מביא הביתה את המשכורת ודואג שלא יהיו מתחים וריבים בבית.

נראו רוקו
Credit to “AC Milan” Facebook page

 

הדברים של ג’אני בררה, עיתונאי ספורט איטלקי מפורסם, עוזרים להבין את דמותו של רוקו:

“הוא היה חוזר מהספסל מיוזע יותר מהשחקנים. כאשר הם היו מתקלחים ומתלבשים הם שמעו את הנאומים שלו, בהם הוא השתמש לא פעם כדי להזיז את ההגה… פוליטיקאי קטן ומיומן, הוא היה גדול בחדר ההלבשה”. מוטיבטור, קוראים לזה היום. הוא הקשיב לשחקנים שלו, טיפח אותם ודאג להם, וניסה להפיק מהם את המירב. על שיעורי הטקטיקה שעל הלוח הוא העדיף את אלה שבמסבאה, ושם, בין כוס אחת לאחרת, הוא ניתח את הכדורגל, הכין את המשחק, למד את נקודות התורפה של היריב והציב את השמירות. זה היה כדורגל שמבוסס על שחקן נגד שחקן בו השמירות האישיות היו דבר בסיסי, ורוקו כמעט ולא טעה בהם מכיוון שהיה מכיר את היריב באופן מושלם.

דוגמא מצוינת היא גמר גביע האלופות ב-1969 נגד אייאקס. הייתה צריכה להתקבל החלטה – מי יהיה השומר של יוהאן קרוייף, שנחשב לשחקן הטוב בעולם. לרוקו לא הייתה שום התלבטות: הוא בחר באנקווילטי. זמן קצר לפני המשחק מלטראזי הציע: “אדון רוקו, נתחלף, עדיף מישהו אחר ולא אנקווילטי”. רוקו העמיד פנים שהוא לא שומע, ובסוף המשחק צעד להניף את גביע האלופות השני שלו. קרוייף, דרך אגב, לא נראה על המגרש באותו יום.

 

לרוקו לא היה אכפת שאמרו עליו שהוא משחק כדורגל שלילי. “כולם משחקים כך”, הוא אמר, למרות שהוא היה מתואר כ”דפנסיבי” והאחרים כ”זהירים”. בהתחלה, הוא היה זה שהפך את איוונו בלאזון ל”ליברו” הראשון של איטליה, הוא קרא לו “בשר מבשרי”, סמל לכדורגל כוחני ולא אסתטי. אבל היה גם את מה שהוא זיהה בג’אני ריברה, אותו הוא גידל להיות אחד מגדולי השחקנים האיטלקים בכל הזמנים. הוא הגן עליו מהמבקרים הגרועים ביותר, ואיתו הוא גם ניצח. קצת מבלאזון וקצת מריברה – זה מי שהיה נראו רוקו.

נראו רוקו מת ב-20 לפברואר 1979 בטרייסטה, בגיל 66. באוקטובר 1992 נחנך בטרייסטה אצטדיון חדש על שמו. אגדה שנחה כבר 40 שנה.

נראו רוקו
נראו רוקו – לפני שנה וחצי מילאן חגגו לו 105 שנים כראוי לאגדה.
Credit to “AC Milan” Facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח