מאז שאני זוכר את עצמי אוהד כדורגל, צצו מפעם לפעם יחידי סגולה שכשראית אותם משחקים, לא ניתן היה להתעלם מהערך המוסף שהם מביאים איתם למשחק. צורת המשחק האלגנטית שלהם התאפיינה במן טיפול כזה בכדור, שהיה הופך את המשחק שלהם למאסטר פיס של ממש. בין היתר בלטו באותה הנישה זינאדין זידאן, רונאלדיניו הגדול, ואריק קאנטונה בשנים היפות שלו במנצ'סטר יונייטד. אבל יש שחקן אחד שבלט מעל כולם, ושבכל משחק בו הייתי רואה אותו משחק הייתה תחושה של קסם באוויר. אם תרצו, יצירת אומנות בהתהוות. לשחקן הזה קוראים אנדראה פירלו.

יש משהו כמעט תרפי במשחק של פירלו. כשם שאדם מסתכל בהשתאות כשהוא רואה צייר רחוב מצייר, או פסל ביצירתו, ולפעמים הוא שוקע לעומקי היצירה ביחד איתם אף שאינו שותף ממשי לה, כך כשאנדראה פירלו משחק. כשכמעט כל שחקן אחר לידו מציג יתרונות של מהירות ושל פיזיות, המוח של פירלו מנצח כמעט תמיד את כולם, ובגדול. הוא ניגש לכדור באדישות, שלא נאמר איטיות, ובדיוק כשנראה שהוא הולך לאבד את הכדור, הוא משגר טיל קרקע-אוויר מדוד במילימטרים, ומשאיר את החלוץ שלו לבד מול השוער, גורם לך לתפוס את הראש בתדהמה ולהרגיש מעט אשם על שנלחצת כשהכדור היה אצלו ברגליים.

יסלחו לי אוהדי ברצלונה, עם כל הכבוד, ומגיע הרבה על הטרבל המדהים שלהם. יסלחו לי אוהדי יובה, עם כל הכבוד להופעה המרשימה ביותר שלהם. מבחינתי הרגע המרגש של הגמר ביום שבת האחרון הוא אנדראה פירלו על 36 שנות חייו, ממרר בבכי כמו ילד שעלה מהנוער, רק כי לא הצליח להוסיף עוד גביע לארון עמוס התארים שלו. התשוקה הבלתי נגמרת הזו היא שגרמה לו להיות בעיני אחד הקשרי 50-50 הטובים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל. לא אגזים אם אומר שאולי הטוב שבהם.

אני לא יודע כמה זמן יש עד שפירלו יפרוש. אולי שנה ואולי שנתיים. אבל אני יודע דבר אחד בוודאות; ביום הזה יקומו אלפי אוהדי כדורגל באצטדיון, ואולי גם מול הטלוויזיה, וממש כמו בקונצרט הם יריעו לכבודו של המאסטרו האחרון.