הכדורגל נגד הכדורסל ומימוש ההבטחה של נבחרת העתודה

// מאת נתיב כפרי

נבחרת העתודה של ישראל מגיעה שוב לגמר אליפות אירופה, בפעם השלישית בסך הכל ובתוך 17 שנים בלבד. שוב היא מפסידה, אך ההישג הזה מביא למדינה הצנועה שלנו הרבה כבוד ספורטיבי. מעטות הפעמים בהן נבחרת ישראלית מגיעה למעמדים גבוהים בתחרות אירופית, וצריך להעריך גם נבחרת עתודה ישראלית שעושה הישג כזה, ואולי אף במיוחד. וכן, כשאנו מתבוננים בכדורסל הישראלי, אז הוא עושה כמה דברים נכון יותר מהכדורגל המקביל לו. השאלה היא, ההישג הזה לאן? כלומר, מה יצא לכדורסל הישראלי ככלל מההישג הזה, ובתוך כך הקבוצות הישראליות והנבחרת הבוגרת? נבחן שאלות אלה וננסה לנתח את ההבדלים בהתפתחות הכרונולוגית והמקצועית בין הכדורסל והכדורגל בישראל.

נבחרת העתודה של ישראל
Credit to “FIBA” Facebook page

“בפעם האחרונה שהנבחרת הישראלית בכדורגל שיחקה ביורו…”. כמה שמשפט כזה היה יכול להיות מחמם אוזניים ולב. בינתיים יש לנבחרת ישראל בכדורגל מונדיאל אחד בודד. אז איך זה יכול להיות בעצם שאנחנו מצליחים לייצר נבחרות כדורסל תחרותיות, ובכלל כדורסל תחרותי ברמה האירופית, אך בכדורגל אנו נתקלים במחסום פיזי ומנטלי שאנו לא עוברים כבר מעל 40 שנה? נתחיל קודם כל בבסיס. הכדורסל האירופי הוא כדורסל מצוין, אך הוא לא הטוב בעולם. זאת בניגוד לכדורגל. כידוע, הרמה של האן בי איי היא משהו אחר מכל ליגה אחרת בעולם. כשטובי השחקנים של הליגה הזו התאחדו ב-1992 לנבחרת ה”דרים טים” הידועה, שום כוח בעולם לא היה מסוגל לעמוד מולם. זאת מפני שיש פערים גדולים בין היכולת של הכדורסל האמריקאי לכל כדורסל אחר.

כשאנו משווים זאת לכדורגל הרי שהיוצרות הן הפוכות. הכדורגל האמריקאי לא דומה לכדורגל בליגות הבינוניות באירופה, כל שכן ל-5 הליגות הגדולות. למעשה, הכדורגל הישראלי מתחרה בכדורגלנים הטובים ביותר בעולם, אם כי לא על בסיס קבוע כמובן. היכולת של קבוצה ישראלית להתחרות בליגה כמו ליגת האלופות בימינו היא קשה עד בלתי אפשרית. האחרונה לעשות זאת, מכבי תל אביב, מצאה את עצמה מתענגת על שער בודד בשישה משחקים, וגם הוא הגיע מפנדל. מבחינת היכולת, מכבי לא התקרבה בכלל לקבוצות ששיחקו איתה באותו בית. מי יודע, אולי הפרויקט המעניין של הפועל באר שבע ייתן התקדמות גם על הבמה הזו.

בכדורסל היו למכבי תל אביב הצלחות גדולות בזכות ניהול נכון, אבל גם מפני שהכדורסל הישראלי גדל באירופה משחר נעוריו. מכבי תל אביב משחקת באירופה מאז שנות ה-50, ולכן היא ייצרה מסורת כדורסל אירופי, בעוד בכדורגל עד לתחילת שנות ה-90 קבוצות מישראל לא השתתפו במפעלים האירופיים. במקור, היה הכדורגל הישראלי מסונף לאסיה, אם כי למרות אי ההשתתפות של הקבוצות הישראליות במפעלים האירופיים, החל מ-1978 שיחקה הנבחרת הלאומית במשחקי המוקדמות בבית האירופי. בעוד שבכדורגל הפערים רק הלכו וגברו, בכדורסל הצליחה מכבי תל אביב, עם ניהול מבריק ושחקנים כישרוניים, להניף את גביע אירופה כבר ב-1977. מכאן ייצרה מכבי מסורת שחלחלה בהמשך לליגה כולה. הפועל ירושלים, למשל, שכפלה את ההישג הזה בגביעים אירופיים אחרים.

שמעון מזרחי מכבי תל אביב כדורסל
שמעון מזרחי. מכבי תל אביב שלו שמרה על מקום בפסגה האירופית

הבדלי התקציב בכדורגל הישראלי מעשרת הליגות הגדולות באירופה הם משמעותיים מאוד, מפני שהכדורגל האירופי הוא המרכז הכלכלי של הענף בעולם, ממש כפי שהאן בי איי הוא המרכז הכלכלי המקביל של הכדורסל העולמי. בעולם הכדורסל, הפערים הכלכליים של הקבוצות המתחרות ממכבי תל אביב, שרכבה על גל ההצלחות האדיר שייצרה והמסורת שלה במפעלים האירופיים השונים, הם קטנים בהרבה. ולכן מכבי הייתה מסוגלת להמשיך ולייצר תחרותיות. באופן מעט סובייקטיבי יותר, יש גם פן מנטלי ששומעים לעתים בראיונות של שחקנים. בעוד מאמני ושחקני כדורסל מדברים הרבה פעמים בשפה מאוד מקצועית ומלאת ביטחון, מנתחים לעומק טעויות ונשמעים מאוד קונקרטיים, נשמעים לעתים מאמני ושחקני כדורגל ישראלים כמתרצים טובים יותר, ואולי במידה מסוימת פחות מקצועיים. במלים אחרות, כשאני שומע מאמן כדורסל אני מאמין לו, לרוב. בעוד כשאני מקשיב למאמן כדורגל, פעמים רבות זו נשמעת קלישאה שלא מחוברת לרמה המקצועית והביצועית של קבוצתו. זאת כמובן אמירה כללית ולא בהכרח נכונה לכל שחקן או כל מאמן, אבל יש תחושה כללית שבכדורסל הישראלי יש רמת מקצוענות גבוהה יותר מאשר בכדורגל, ואפילו עד לרמת הבייסיק. אולי זה הכי בולט לעין כשזה מגיע לקבלת החלטות מקצועיות או לעשייה הספורטיבית נטו. והעובדות, כפי שצוין בכתבה, מדברות בעד עצמן.

כך או כך, החשיבה הספורטיבית היא בריאה יותר בכדורסל הישראלי מאשר בכדורגל. כשמאמן רוצה שחקן ישראלי עם תכונות של זר, הוא מקבל מתאזרחים. זאת מעבר לעובדה שהוא מסוגל להביא זרים ברמה שבכדורגל פשוט לא ניתן להביא. אך הבעיה של הכדורגל היא נראות, משום שלכך מייחסים במדינה שלנו את עיקר ההיגיון בלא לאזרח שחקני ליגה איכותיים, שהיו יכולים גם לשמש את הנבחרת הלאומית. ג’ובני רוסו הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא רצה לשחק בנבחרת, דיבר עברית שוטפת, מה שאין לשום מתאזרח בכדורסל, והיה אפילו פטריוט במידה מסוימת. כי למה לו בעצם לרצות לשחק בנבחרת שלא מגיעה לשום דבר? בסוף תהליך ארוך ומייגע הוא ייצג את נבחרת קרואטיה, במדיה הוא ראה בעיקר ספסל, וחבל. בנבחרת ישראל הוא היה עשוי להיות ההבדל עבור משחק מכריע בו, אולי, היינו מתמודדים לראשונה על מקום בטורניר גדול. אבל הכדורגל מייצג נראות, ולכן הוא מתעכב מקצועית אחרי הכדורסל הישראלי. וזאת למרות שקרוב לוודאי שאוהדי הכדורגל הישראלי היו מקבלים באהבה שחקן ברמה של ג’ובאני רוסו לנבחרת ישראל. שהרי בעצם מה זה משנה בכלל אם היו נותנים לרוסו אפילו מעמד של אזרח ישראלי? בכך ישראל נמצאת מרחק שנות אור לא רק מהכדורסל שלה, אלא אף מהכדורגל האירופי שאנו שואפים להיות תלמידיו ואף בוגריו.

אם כן, יש פערים מקצועיים גדולים בין הכדורסל הישראלי לבין הכדורגל. הבעיה היא שבעולם כזה תחרותי, גדוש זרים ומתאזרחים, קשה מאוד לשתף שחקנים מקומיים בני עשרים, גם אם הם הגיעו לגמר אליפות אירופה. אבל אם השחקנים האלה, שהצליחו כל כך בטורניר אירופי, יעשו דרך נכונה, נטולת אגו ומלאת מקצוענות, קרי ללכת לשחק בקבוצות שיתנו להם את הדקות ואת “האפשרות לטעות”, כפי שניסח זאת שחקן עבר, אז הם יוכלו להתקדם מקצועית ולהשפיע על הכדורסל הישראלי גם ברמת הקבוצות וגם ברמת הנבחרת. אבל מה שלא פחות חשוב הוא שעודד קטש, דמות כל כך חשובה וצבעונית בכדורסל שלנו, אחד השחקנים הגדולים שפיארו פרקט בליגת העל ובאירופה, מראה עד כמה הוא מאמן מצוין. מה שאומר שהוא עתיד להיכנס בדלת הקדמית למקומות בהם הוא נכנס לפני שנים בדלת האחורית, והפעם בזכות ולא בחסד. אם כן, גדל לנו דור מצוין של שחקנים ומאמנים בכדורסל הישראלי. ומי יודע, אולי עודד עוד ישלים מעגל ויאמן בעתיד את הנבחרת הבוגרת בה ישחקו חלק משחקניו הצעירים שהגיעו איתו עד לגמר אליפות אירופה. יש עתיד בכדורסל. והכדורגל? רק יכול להתבונן מהצד וללמוד.

 

יובל זיסמן
יובל זיסמן. יקבל הזדמנות?
Credit to “Maccabi Tel Aviv Basketball” Facebook page
 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח