החיוך העקום של אוהד שפילד יונייטד

אחרי התיקו 1-1 בין לידס לאסטון וילה וה״מחווה״ הנדירה במשחק של מרסלו בייאלסה, שפילד יונייטד הצטרפה לנוריץ, והבטיחה את העלייה הישירה לפרמייר ליג אחרי 12 שנה. גם אז, שפילד יונייטד עלתה לפרמייר ליג אחרי 12 שנה במדבר, וירדה אחרי עונה אחת.

שפילד יונייטד חוגגת עליית ליגה
Via Sheffield United Facebook Page

אז לרגל העלייה המשמחת והעונה הנהדרת, שכוללת גיבורים כמו המנג’ר כריס וילדר (אוהד הקבוצה, שחקן הקבוצה לשעבר ויש האומרים שהוא נושא קעקוע של הקבוצה על הגב), בילי שארפ האגדי (גם אוהד הקבוצה וגם מלך השערים של הכדורגל האנגלי במאה הנוכחית) ועוד ועוד ועוד, נזכרתי שלפני כמה שנים טובות נתקלתי בפורום אוהדים של הקבוצה בטקסט שמאוד אהבתי ושמרתי אותו אצלי ועכשיו בגלל העלייה נזכרתי בו מכיוון והוא ששופך אור על הרגעים הקצת פחות זוהרים של אהדת הבליידס:

החיוך העקום של אבא

“קדימה יא בן ****! אתה לא רואה שהוא חופשי?” חבורת מ****נים השחקנים האלה, חושבים שבאו למסיבה, אני לא יכול לשבת יותר”. “אבא, בוא נלך, נמאס לי.” “רק רגע דין, רק דקה 80” אבא עונה לי כאילו באדישות. אני כבר התרגלתי להליכה המייגעת לאצטדיון ביום שבת, אבל מעולם לא התגברתי על תחושת הייאוש. לאבא שלי זה לא אכפת. “חבורת לא מוצלחים! בשביל לשחק ככה לא צריך לשלם לכם!”

לימדו אותי פעם שאם אתה לא יכול להביס אותם – הצטרף אליהם, אז הצטרפתי לצעקות עם אבא. זה מוזר, אם הוא ישמע אותי אומר מילה גסה אחת בבית הוא מיד ירתק אותי לחדרי, אבל כשאנחנו יושבים בטריבונה ואני מוציא את המילים הכי מגעילות שאני יכול לחשוב עליהן יש לו רק תגובה אחת, הוא מסובב את הראש לכיוון שלי, מסתכל לי ישר בעיניים ומגניב לי חיוך עקום, כאילו יש ביננו איזו הסכמה לא מדוברת, ששנינו מבינים אחד את השני ויודעים שזה אפילו מומלץ להוציא את המלים האלה מהפה, כל עוד זה במסגרת קירות האצטדיון המאובק שאנחנו אוהבים כל כך.

 

זה אולי לא כזה מפתיע את רוב האנשים, אותו חיוך עקום ומבט, אבל אני ממש לא זוכר שראיתי את אבא שלי מחייך בשום מקום אחר, ככה שחיוך עקום ומבט היו בשבילי כל העולם, ולמרות שסלדתי מהמשחק המתועב הזה, לא פספסתי אף הזדמנות לשבת ביציעים אפופי אדי האלכוהול ולו רק בשביל אותו רגע קטן עם אבא שלי.

“טוב יאללה, בוא נזוז, הבני ***** האלה החליטו לא לשחק היום”, אבא שלי עצבני, הדקה ה- 85 ופלימות’ מובילים 2-0. בבית! ברגעים כאלה אתה כנראה שונא את הקבוצה שלך יותר מאשר את הקבוצה היריבה. אפשר לקרוא ליחסים של אבא שלי עם קבוצת הכדורגל שפילד יונייטד יחסי אהבה-שנאה. הוא מנוי כבר 20 שנה לאותו יציע מסריח ויושב על אותו כיסא מסריח (התיאורים הם שלו דרך אגב). השנה, לכבוד יום הולדתי ה-12 החליט אבא שלי לרכוש מנוי גם בשבילי, כדי שאוכל לשבת איתו ברגעים השמחים היחידים שלו בשבוע, ביום שבת אחה”צ, הזמן היחיד בשבוע שהוא מקדיש לעצמו.

מוזר שבזמן היחיד שאבא שלי לוקח לעצמו במשך השבוע, הזמן היחיד שהוא עושה את מה שהוא באמת רוצה לעשות, הוא מעביר בשעתיים של גידופים, מתח ועצבים. אני חושב שבעבודה הוא מתעצבן פחות מאשר באותן שעתיים מתוחות במיוחד, אי אפשר להגיד שהוא הולך למשחק כדי להירגע. את רוב הזמן הוא משקיע בלקלל את השחקנים של הקבוצה שהוא אוהד. לי זה נראה מוזר, אבל לאבא שלי (וגם לכל מי שיושב איתו ביציע) זה יותר טבעי ממיץ תפוחים.

Via Sheffield United Facebook page

שלא תבינו אותי לא נכון. אבא שלי אוהב את שפילד יונייטד. לא אחת הוא אף הצהיר שהוא אוהב אותה יותר מאמא שלי (למרות שאני בוחר להאמין שהוא שיקר). הוא הסביר לי את זה פעם אחת כשהעזתי לשאול: “תראה בן, אתה יודע שאני אוהב את אמא שלך, אבל לפעמים היא עולה לי על העצבים, זה אותו דבר עם היונייטד”. כלומר בגלל אהבתו חסרת הפשרות ליונייטד הוא גם, במידה רבה ואמיתית, שונא אותה, אם זאת לא אהבה אז מה כן?

אז כל שבת שניה הלכנו ביחד למגרש, ורוב הפעמים הקבוצה הייתה מפסידה, ואבא היה צועק, או אולי זה רק נראה שכך זה היה רוב הפעמים… הרי כששפילד הייתה מנצחת ההתרגשות לא הייתה גדולה כמו שהייתה כאשר הפסידה, הרגשות פשוט לא היו עזים כל כך. אולי דווקא כשהיא הפסידה הרגשתי את הקשר המיוחד עם אבא שלי, מן אחוות לוזרים שכזאת.

בדקה ה-85 אנחנו חייבים ללכת, כי עם כל הכבוד ליונייטד אין מצב שאנחנו נתקע עכשיו בפקקים. בכלל לפעמים אני חושב שאנחנו הולכים למשחקים רק כדי שאח”כ אבא שוב יוכל להתפאר בכך שחזרנו הביתה ב17 דק’ בלבד. אני אישית תמיד מקבל את החזרה הביתה באכזבה. הנה נגמרה ההתרגשות, נגמרה האחווה. אז נכון, אני שונא כדורגל, ועוד יותר מכך שונא את שפילד יונייטד, אבל ההתרגשות והאדרנלין שעוברים בגוף שלי בכל משחק, כל דקה שאני מרגיש שאני ואבא שלי נמצאים ביחד באותה סירה שווה את הכל.

 

״אין מחויבות כמו שהייתה פעם, יש לנו חבורה של שכירי חרב”, אבא שלי ממשיך לכוון את הארטילריה כלפי השחקנים של קבוצתו, “פעם היה לשחקנים כבוד, היה חשוב להם לתת את הכל בשביל הסמל, הכסף היה שולי, לא כמו היום, רק מדולרים וסנטים אכפת להם”. לפעמים אי אפשר היה שלא להסכים איתו, רק 2 שחקנים בכל הסגל בכלל גדלו בשפילד, ורק אחד היה אוהד יונייטד בילדותו. ניתן לראות את זה על המגרש, אבא אומר שפעם שחקנים היו יורקים דם כל משחק, היום זה לא נראה שהם מוכנים להקריב יותר מאשר ספרינט אחד או שניים במשחק.

“שנה הבאה אנחנו לא עושים מנוי.” אבא הטיל את הפצצה. “על מה אני אשלם להם? לא מגיע להם פני!” אבא היה סבור שכל המועדון יפול לרגליו ברגע שיודיע על החרם הצפוי. הוא היה נחוש, האמת שמעולם לא ראיתי אותו בטוח במשהו יותר מאשר באותו רגע. ידעתי שמנוי בשנה הבאה לא יהיה לנו. התנחמתי בעובדה שנשאר עוד משחק בית אחרון לעונה הזאת, רגע אחרון לבלות עם אבא שלי במקום היחיד ששנינו באמת הרגשנו חלק מאותה חוויה גדולה. למרבה האירוניה המחזור האחרון היה דרבי, המשחק הכי מרגש בשנה: אנחנו מארחים את שפילד וונסדיי.

כמה שאבא שלי שנא אותם, להגיד “יום רביעי” אסור היה בבית שלנו. בסוף כיתה ג’ הבאתי הביתה חבר אוהד וונסדיי, אבא שלי העיף אותו מהבית בסצנה שאזכור כל חיי, תוך כדי זריקת נעליים וחפצים אחרים, אני שמח שלא קרה לילד כלום. “אוהד וונסדיי מלוכלך, איך הבן שלי יהיה חבר של אחד כזה?”

“אולי נרשום אותך סוף סוף לליגה?” אבא שלי התעקש שאשחק כדורגל. אבל כמו שכבר ציינתי שנאתי את המשחק. תמיד העדפתי להתעסק באוסף הבולים שלי, או בתוכניות הטלוויזיה האהובות עלי. לרוץ אחרי כדור עם כל הילדים בחצר היה נראה לי יותר כמו מטלה מאשר בילוי. בנקודה הזאת עמדתי על שלי. מעולם לא שיחקתי כדורגל. אפילו בב”ס בשיעורי הספורט, התעקשתי להיות השופט, הכל רק לא לשחק את המשחק המתועב הזה. מיותר לציין שאבא לא לקח את זה כ”כ טוב. יצא לי לא פעם לשמוע אותו מתלונן על הבן שלו לאמא. העדפתי להיות מחוק אצלו מאשר שחקן כדורגל, אם היה עיקרון אחד ששמרתי עליו לאורך שנות חיי הקצרות היה לא לשחק כדורגל, ואכן לא שיחקתי, לא בעטתי בכדור מעולם, לפחות לא בשנים שהזיכרון שלי קיים.

“קדימה בן, יש דרבי היום!” הגיע היום הגדול. המשחק האחרון שלנו העונה, הדרבי הגדול של שפילד, ואנחנו מארחים. כחצי שעה לפני שריקת הפתיחה כבר היינו ממוקמים בכיסאות השמורים שלנו. אבא מכרסם ציפורניים, אני אוכל נקניקייה. שריקת הפתיחה, השחקנים שלנו פותחים בטירוף. איזה תענוג! במחזור האחרון שפילד יונייטד נזכרה לשחק כדורגל, אומרים שאלה היו 20 הדק’ הטובות ביותר של היונייטד באותה עונה, חבל שלא הבקענו גול.

אחרי 20 דק’ של שליטה טוטאלית הגיע השער הראשון, של האורחים. בהתקפה הראשונה של שפילד וונסדיי במשחק בעיטה אומללה מ-20 מטר הכניעה את השוער שלנו. האמת שהוא זינק טוב לכדור, אבל לצערו (ולצערי) הייתה מהמורה גדולה בדשא ממש על קו 5 המטרים, הכדור קפץ לו ממש מעל הברך. 1-0 לשפילד וונסדיי.

כאן הגיעה התחושה שזה אבוד. מאותו שער היונייטד לא היו על המגרש, שליטה מוחלטת של האורחים, התקפות נון-סטופ, לא ברור איך הצלחנו לשמור על התוצאה ממש עד הדקה ה-85. הדקה הנוראית הגיעה, כאן כבר סירבתי להאמין, דרבי 1-0 לאורחים שאומנם שולטים במגרש, אבל לא ציפיתי מאבא שלי לעשות את הדבר הכי צפוי שהוא היה יכול לעשות: “טוב יאללה, בוא נזוז, הבני **** האלה החליטו לא לשחק היום.” אבא רוצה ללכת הביתה! בדקה ה-85 בדרבי, כשהתוצאה רק 1-0.

 

ברגע שהוא אמר את המשפט הזה המוח שלי כאילו כיבה את עצמו, הפסקתי לחשוב בשביל עצמי. הריצה במדרגות אל הדשא עברה תוך שניה ואת הקפיצה מעבר לגדר אני כבר לא זוכר, אבל אני כן זוכר איך חטפתי את הכדור לשחקן הגנה של וונסדיי ונשארתי לעמוד מול השוער שלהם. השופט כמובן שהפסיק את המשחק אבל השוער נשאר דרוך ומסתכל לי ישירות לעיניים, בלי חשש. עם אופי אמיתי הסתכלתי אליו בחזרה, טיפת זיעה זולגת במורד הלחי, ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. מקצה הרחבה הנפתי את הרגל ובעטתי הכי טוב שאני יכול. חבל שהכדור עף ליציע, זאת הייתה הבעיטה הכי טובה שיכולתי לתת. רגע לפני שקפצו עלי שני הסדרנים הספקתי להעיף מבט אל אבא שלי. אבא הסתכל לי ישר בעיניים, והגניב חיוך עקום…

בילי שארפ
Via Sheffield United Facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח