הולכים הביתה בגאון. עשר נקודות על יובה ריאל ועוד

אז אחרי שהלב נשבר והויכוחים על הפנדל עדיין ברקע, הגיע הזמן לנתח מה היה שם בערב יום השואה בסנטיאגו ברנבאו במדריד. עשר נקודות על עוד משחק דרמטי ברבע הגמר המשוגע הזה של ליגת האלופות:

טיקטיק מונדיאל1. ההבדל המשמעותי בין המשחק הראשון לשני, מלבד הרוח שנשבה אתמול במפרשי השחקנים, הוא מיראלם פיאניץ. יורש ראוי קם לאנדראה פירלו וגם אם הרמה היא לא בדיוק אותה רמה, מרכז המגרש שייך לבוסני המעולה הזה עם ראיית משחק מצוינת וניהול קבוצה בשקט ובאיכות. אין הרבה שחקנים כאלה בעולם היום ויובנטוס צריכה להיאחז בבוסני באותה מידה שהוא צריך להיאחז בה. יש לו עוד כמה שנים לתת על המגרש והוא צריך לתת אותם במדי הזברה. בראשותו ככה צריכה להיראות יובנטוס. לוחמת, לא מתפשרת ומשחקת בשני הצדדים של המגרש.

2. סטפן ליכטנשטיינר הוא כבר שנים אחד השחקנים האהובים עליי, בעיניי המגן הימני הטוב בעולם.



3. מייקל אוליבר הוא כוכב המשחק. לא אדרוש, כמו חלק מאוהדי יובה, שיבדקו את חשבון הבנק של השופט, אבל כן, אוליבר טעה, לדעתי, כששרק לבעיטת עונשין. בנעטיה יוצר מגע, אבל בהחלט לא מגע כל כך משמעותי וחד משמעי כדי לשרוק לפנדל בדקה ה-93 של משחק כל כך חשוב. ההחלטה של אוליבר הוחמרה עשרות מונים כששלח את בופון הביתה עם כרטיס אדום. 117 משחקים בליגת האלופות יש לשוער האיטלקי, המשחק אתמול, כנראה, היה האחרון שלו במפעל והוא סיים אותו עם הכרטיס האדום הראשון והאחרון שלו במפעל. אפילו לעמוד מול הפנדל של רונאלדו כשגורלו בכפפותיו אוליבר לא נתן לו. שום דבר ממה שבופון עשה או אמר שם לא מצדיק את הכרטיס שקיבל ועל זה אוליבר ייזכר לעד בקרב אוהדי יובה.

4. כמו תמיד בופון נתן את כולו. אתמול זה הספיק לכמה הצלות מעולות לבעיטות של בייל איסקו ורונאלדו שבקלות היו יכולות להסתיים ברשת אצל שוערים אחרים וניהול ביד רמה של ההגנה. לא היינו מצפים ממך לשום דבר אחר ג'יג'י. כשתפרוש אכבד אותך בטור משלך, אבל כמו אחרי כל משחק אומר לך רק תודה. תודה על הלב שהשארת על המגרש, על כל עצם שכואבת לך היום בגוף, על התשוקה והאש ועל הדוגמה שלך לשאר השחקנים. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם היית נשאר לעמוד בין הקורות בפנדל. אני יודע, עוד מעט כל זה ייגמר ואני שותה בשקיקה כל רגע שאתה מעניק לנו ממך. תודה.

בופון
Credit to "UEFA Champions League" Facebook page

5. שני חלוצים טבעיים היו ליובה אתמול על המגרש. מריו מנדזוקיץ נתן אתמול שוב הצגה ברגע שהיה צריך אותו, הוא עשה את זה גם בגול האדיר בגמר לפני שנה. בעצם הוא עשה את זה כל שנה שעברה. בעבר ניסיתי להסביר, בטור דומה, לפפיטה שהוא צריך אותנו באותה מידה שאנחנו צריכים אותו. אחרי צמד משחקים מכריעים נוסף שבו לא הצליח לכבוש, אפשר להיפרד כידידים. היה לנו פעם חלוץ שלחץ, שמר, דירבן ועשה את הדברים האלה יותר טוב ממך, רק לכבוש כשהיה צריך הוא לא הצליח. כמוך. אחד, טבז שמו. גם איתו הגענו לגמר אחד. היה שלום פפיטה, זאת לא הרמה שאנחנו צריכים.

6. דיבאלה היקר שלום, אתה מוזמן לקרוא את הסעיף הקודם שוב ולשאול את עצמך למה אתה שונה ולמה אתה נשאר. אתה עדיין יהלום לא מלוטש ועוד מותר לך להסתבך במשחקים כאלו, אבל לא לעוד הרבה זמן. תסתכל על המספר שעל גבך ותפנים את המשא שעל כתפיך. אני בטוח שלמרות היכולת הדלה במשחקים המכריעים ההצעות בוא יבואו. אם אתה חפץ להיות בן אלמוות בכדורגל, אל תטעה עומדת בפניך ההזדמנות להיות הדבר הגדול הבא ביובה ואני מפציר בך לקחת אותה בשתי רגליים, אם תבחר שלא לעשות זאת לא נשנא אותך, לא נשרוף חולצות שלך ולא נקלל, פשוט לא נזכור אותך ואין קללה גדולה יותר מזאת לשחקן כדורגל. לא מעט שחקנים גדולים עזבו את יובה בשנים האחרונות, אף אחד מהם לא הצליח יותר מיובה. חפש בגוגל פול פוגבה.



7. מקס אלגרי עשה את זה שוב. אחרי משחק ראשון כושל הוא העמיד הרכב שהצליח בגדול. אני עושה זאת שוב ושוב אחרי כל משחק ולכן אקצר הפעם, מקס אלגרי הוא מאמן גדול. אני מקווה שיישאר.

8. אדין דז'קו הוא שם ששנים מקושר בתחילת כל חלון העברות ליובנטוס. כל חלון הייתי מייחל לבואו וכל שנה התאכזבתי מחדש. אפשר רק לחשוב מה היה קורה אם הוא היה משחק במקום פפיטה על המגרש אתמול, אבל לא בגלל זה אני כותב עליו. דז'קו הוא אחת הסיבות העיקריות שרומא נמצאת בחצי הגמר והוא עשה את זה בסטייל. ובכלל, הכדורגל המודרני, זה המהיר שמחפש בעיקר תוצאות ולא דרך, זה שכסף קונה לו שחקנים ותארים, חטף במחזור האחרון נוקאאוט. למרות ההפסד של יובה זה בעיני המחזור הטוב ביותר שהיה כבר שנים בצ'מפיונס. לא רק שקבוצות "קטנות" (עד כמה שאפשר לקרוא ככה לרומא וליברפול) עלו לחצי הגמר, אלא שהן עשו את זה תוך כדי משחקים מרהיבים ויכולת מעולה וכשהן ראויות לגמרי לעלייה. מי ששכח רומנטיקה בכדורגל מהי לא יודע טעמו של אושר ממשחק. אני רק יכול לקוות שאחת מהם תניף את הגביע. באופן אישי אני מעדיף את רומא כמובן, בכל זאת, כדורגל איטלקי.

לאן הולכים מכאן. ברזאגלי אתמול לא היה על המגרש, בונוצ'י כבר עזב ובופון כנראה יפרוש בסוף העונה. ההגנה היובנטינית הקטלנית, השלד של הקבוצה הגדולה של העשור האחרון, נושמת את נשימותיה האחרונות. לפי שתים עשרה שנה תהינו מה נעשה בעידן שאחרי קנאברו, מי יהיה מספיק טוב וראוי להחליף אותו. לפני שש שנים ישבתי במאש בתל אביב לראות את המשחק האחרון של דל פיירו, הנסיך של יובה סיים את דרכו ואני לא חושב שהיה אוהד שלא פחד מהעתיד בלעדיו. בופון הוא יובנטוס ויובנטוס היא בופון היום, אבל תסמכו על אניילי, מארוטה ונדבד, המועדון הזה גדול יותר מהכל גם אם לרגעים נדמה לנו שהאגדות שבו גדולות ממנו.

ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות, החצוצרה אומרת שלום לכינורות. היי שלום ליגת האלופות, פעם נוספת נגזר עלינו לא להגיע לפסגת ההר ואנחנו חוזרים לתחתיתו כדי להעמיס את האבן שוב על גבינו ולנסות שנית, אבל אין אנו סיזיפוס. תרימו ראש יובנטינים, אנחנו עוד נגיע לפסגה ונכבוש אותה. או אז נרד ממנה בלי אותה אבן, חזנו נפוח, ובצד הדרך כל אותם אלו שלא האמינו בנו מעולם.
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

מסימו אלגרי
קרדיט צילום: Juventus Facebook Page
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח