// מאת אריה סליי

בשבילי, הכדורגל הוא תחביב. מקור להנאה ואושר. בשביל חלקם, הוא סיוט. מקור לחרדה ודיכאון. עושה רושם שלשם הכדורגל ימשיך להתקדם.

גל משיח, כדורגלן שפרש מהר מידי, מתאר מה הרגיש בנוער. הוא מספר על ימים שלמים שהיה יושב בבית עם דיכאון וחרדה. "אני זוכר שישבתי בבית וחיכיתי שמשהו רע יקרה. שהאימון יתבטל. לא בגלל הכדורגל, הכדורגל הוא כיף, בגלל המערכת, המערכת מדכאת אותך".

את האשמה מפיל קווין פרינס בואטנג על הכסף. הדבר שאנחנו דווקא חושבים שמשמח שחקנים. "כדורגל היום הוא רק ביזנס, ואנחנו רק מספרים, אם הפרצוף שלך לא מתאים, מחליפים אותך, נקודה. כבר אין נאמנות, זה עצוב". בואטנג מציע לעשות סקר בקרב הכדורגלנים, לבדוק כמה מהם באמת מאושרים, לדעתו תגלו שהרוב לא. "ברור שזה תחום למקצועניים, אבל יש כל כך הרבה כסף שזה גורם למתח וחרדה". אומנם בואטנג לא עשה סקר, אבל המגזין 4-4-2 כן. התוצאות הן חד משמעיות. 70 אחוז מהשחקנים באנגליה וסקוטלנד חושבים שדיכאון זה דבר מצוי מאוד בקרב שחקנים.

מליונים של עוקבים ומליונים של דולרים, אלפי פידבקים חיוביים וכל מה שאנחנו חושבים שגורם לאושר. אז למה בכל זאת הם בוכים בפרארי? לשם כך אני רוצה להחזיר אותנו קצת אחורה בזמן. שנת 2002. השוער רוברט אקנה מגיע לחדר ההלבשה לקראת משחק ליגת האלופות נגד באיירן לברקוזן, אך שם מצפה לו הפתעה, הוא מגלה שהוא לא בסגל למשחק, כאילו מחקו אותו ואף אחד לא טרח להגיד לו את זה כמו בן אדם. את העונה הוא סיים בברצלונה, אך שם כמובן לא המשיך, בסוף העונה הוא עבר לפרנבחצ'ה ושם זה התחיל או יותר נכון נגמר.

אקנה סבל מדיכאון שהוביל אותו לשים קץ לחייו. הוא הרגיש שהוא לא יכול היה להביע רגשות כמו סולידריות ואכפתיות בעולם הכדורגל. רוברט הרגיש שאם יביא לידי ביטוי את הרגשות האלו בעולם הכדורגל, הוא יקבל פחות אמון מצד המאמן והקהל. אנחנו רק מספרים טען בואטנג, "אני לא כזה ואני לא רוצה להיות כזה" צעק רוברט אקנה באימון נבחרת גרמניה.

בוזאן קרקיץ׳ שסומן כאחד מההבטחות הספרדיות הגדלות, קיבל זימון מוקדם מאוד לנבחרת ספרד ליורו. אבל הוא לא הגיע בטענה שהוא כבר קבע חופשה. כשקיבל עוד זימון למשחק ידידות הוא טען לבעיות בעיכול. הקריירה של "מסי הבא" לא המריאה למקומות גבוהים והבעיה מעולם לא הייתה הכישרון, אלא משהו שלטענתו אף אחד לא רוצה לדבר עליו בעולם הכדורגל – חרדה. את החרדה הוא מייחס למהירות שזה קרה, לרגע אחד שבו הוא הופך מילד בן 18, לילד בן 18 שהוא מסי הבא. לאנסו פאטי הוא ממליץ להתנתק מהציפיות, ובמקום לשמוע עוד כתבה מפרגנת עליו – לנסות להנות מהרגע, זה יכול לתת לו את השפיות והרוגע שחסר לקרקיץ׳.

הטענה של קרקיץ׳ שאף אחד לא רוצה לדבר על חרדה בעולם הכדורגל יכולה להתחבר לסיפור של עידן ורד. לפני שלוש שנים הקפטן של בית"ר ירושלים חווה משבר. הוא התחיל להקיא בלי סוף. לאחר אין ספור בדיקות רפואיות, הוא הבין שאין לו שום בעיה רפואית, אבל הוא לא הבין איזו בעיה כן יש לו. רק חצי שנה לאחר מכן הוא מספר שהבין מה קרה לו ומה עבר עליו ורק אחרי מספר מפגשים עם פסיכולוג ספורט הוא יצא עם האומץ לדבר על זה. לדבריו מצפים ממך להיות גבר גבר, ואחד עם חרדות לא נתפס ככזה. ולכן, בעולם הכדורגל השיח סביב הנושא נורא מוגבל.

הקאות? נשמע לכם מוכר? גם על הכוכב הגדול ביותר זה לא דילג. במונדיאל 2014 מסי נצפה מספר פעמים מקיא, והרבה משייכים את זה ללחץ הכבד שהוא היה שרוי בו.

מליונים של עוקבים, מליונים של דולרים. כדורגלנים רבים בגיל צעיר מוצאים את עצמם עומדים בפני ציפיות גדולות, חוזים ענקיים והשוואות לכוכבי על. לא פלא שכל כך הרבה שחקנים, דווקא אלו שנרכשו בסכומים הגדולים וקיבלו את ההשוואות הכי גדולות, לא הצליחו לממש את הפוטנציאל.

מליונים של עוקבים, מליונים של דולרים. האם זה באמת שווה את זה?