// מאת אמיל קהימקר

יום שישי האחרון היה יום גדול בעיר אשדוד. דרבי ראשון בין שתי קבוצות האוהדים. השתיים כבר נפגשו מאז הקמתן בליגה ג' ובליגה ב', והמפגש הזה באמת היה אירוע גדול, בשידור חי בטלוויזיה בערוץ הספורט: עירוני אשדוד נגד הפועל (אדומים אשדוד).

הייתי כבר בדרבים הקודמים לאחר שקמו שתי הקבוצות מחדש, אבל לא הרגשתי שהקבוצה צריכה אותי שאעודד אותה, יש מספיק אוהדים שמלווים באש ובמים ואני מסתפק בלאהוד מרחוק ודרך הרשתות החברתיות.

אבל אחרי החמישייה שחטפנו בשבוע שעבר מנורדיה במשחק שבו גם הייתי, הרגשתי שהשחקנים צריכים אותנו יותר מתמיד ועצם זה שהמשחק נקבע לשעה מבזה בגלל הבריונות של ערוץ הספורט לא מנע ממני ועוד כ-1,500 אוהדי הקבוצה (חבר שלי אורן קורא להם "אוהדי דרבי") לעזוב הכל ולעמוד מאחורי הקבוצה שנמצאת במשבר ומגיעה כאנדרדוג מובהק מול קבוצת המיליונים האדומה.

שתי הקבוצות החליפו מאמנים בשבועות האחרונים, בצד האדום הגיע יובל נעים השועל הוותיק במקומו של חיים לוי למרות שלא הפסידו שום משחק, והנה מאז מינויו הקבוצה עלתה שלב בגביע וגם השיגה ניצחון 0-3 בכפר קאסם, וחזרה למאבק העלייה. בצד הצהוב הגיע יגאל "טורבו" זריהן, כוכב העבר של הקבוצה, למלא את מקומו של שי מאור שהתפטר לאחר פתיחת עונה חלשה, כך שעירוני הגיעה למשחק הזה כאנדרדוג מובהק.

כבר שנים רבות שאני לא מתרגש מכדורגל כמו שהייתי כנער – שעה הליכה בשבת ממקום מגוריי עד לאצטדיון עם חבר או שניים, חלק מהזמן החברים מחכים בחוץ שיהיו שלושה כוכבים שאוכל לצאת אתם לאצטדיון ולעודד את הקבוצה שגדלנו עליה, כשהשיא שלנו ביקורים בחצאי גמר גביע המדינה, וגם גמר גביע הטוטו בתור יצור הכלאיים ששמו מ.ס, בימים שלא הייתה לנו אלטרנטיבה.

בשעה 11:00 קיבלתי הודעה מאמיר ששאל מתי אני יוצא – כבר הייתי לבוש וקבענו להיפגש בפיצוציה ליד האצטדיון – מעיין חיקוי של התרבות האנגלית להיפגש בפאב ולשתות לפני האירוע המרכזי. רובנו היינו פסימיים גם לגבי התוצאה וגם לגבי כמות האוהדים בשל השעה הלא נוחה, חשבנו שמקסימום 2000 ביחד יהיה הישג. טענתי שנפסיד 4:1 לאחר שנכבוש בדקה השנייה ונחטוף קאמבק מהסרטים. אבל שלא יהיה ספק לאף אחד – תכננו לעודד את הקבוצה ללא קשר לתוצאה שתהיה במגרש.

המשחק אמור להיפתח ב-12:45 ואנחנו כבר במגרש ואין הרבה קהל, אני מתחיל לחשוש גם מזה ידענו שלפחות בנושא הקהל והתצוגה ננצח בנוקאאוט ואכן כמה דקות לפני תחילת המשחק הגיעה כמות מכובדת של אוהדים (אשדודים אוהבים ל'דפוק' איחור אופנתי). ארגון 'הלגיון' עשה עבודה מעולה עם תכנון וביצוע העידוד לאורך כל המשחק (לא שחשבתי אחרת) ובטלוויזיה ניתן היה לראות אפילו את ג'קי וחבורתו צופים בקנאה בתצוגה של הקהלים שהיו צמאים שנים להגיע לנקודה זו.

הגול המוקדם של עירוני (אלירן שמש) גרם לי לפחד יותר מאשר לשמוח, כי זה היה די קרוב לנבואה שלי והתפללתי שאני אטעה. כבר אחרי 5 דקות של המשחק לא היה לי קול ובמשך 80 דקות אני רק מתעצבן על המשחק הנרפה והזמנת ההתקפות של הקבוצה גם לאחר שהאדומים נשארו ב-10 שחקנים לאחר ההרחקה של משה בן לולו.

כל הרמה לרחבה לוותה בהתקף לב וכל איבוד כדור הפך לאיום רציני על השער. לא הרגשתי כך שנים – התרגשות, עצבים, כעס, שנאה וגאווה. הפרשנויות של החברים לידי ביציע היו כמו בימים הטובים שלפני האיחוד. כל המשחק עודדנו ודחפנו את הקבוצה למרות הביקורת שלי על המשחק הנרפה של הקבוצה וההסתגרות מול עשרה שחקנים מפוחדים ומבולבלים של האדומים. היו לנו אין ספור של הזדמנויות לסגור את הסיפור ולשלוח את הפועל להרס העצמי שהם כל כך טובים בו, אבל בתסריט היה כתוב שהשער יגיע לקראת הסיום כך שהגלולה שנאכיל את אוהדי האדומים תהיה מרה ככל האפשר ,ואכן בדקה ה-87 תומר בן חיים נעץ את הכדור ברשת ושחרר אנחת רווחה גדולה אצלי ועזיבה מסיבית בקרב אוהדי הפועל.

הקהילה שנבנתה סביב הקבוצה היא לא פחות ממדהימה, וכל כך כיף לראות פרצופים מוכרים יותר ומוכרים פחות, וגם דורות של אבות ובנים שזכו לראות דרבי שעד לפני 20 שנה היה בגדר חלום ותו לא. הייתי רוצה לציין לטובה את כמות הנשים שמגיעות למשחקים והגיוון המדהים של האוהדים שמסמל יותר מכל את העיר המדהימה שלנו, את החברים שלא הפסיקו לחלום וכנגד כל הסיכויים הצליחו לסחוף מאות משוגעים כמוהם להחזיר את עירוני (וגם את הפועל) לחיים, את אהבת הנעורים שלנו ובתקווה גם של ילדינו.

אני מאמין שגם בשנה הבאה יהיה דרבי, שעירוני תישאר בליגה והאדומים לא יעלו, ואז אוכל להביא את הבן שלי בן השנתיים וכמו שעשיתי לאחי בגילו (רועי, לא התכוונתי שתהיה כזה פנאט), אלמד אותו שבאשדוד יש רק את עירוני.

בברכת "…בכל יום אני מודה לאל שבעיר אשדוד אין הפועל…"