שבוע של דרבי זה תמיד שבוע מוזר. הגוף עושה את הפעולות הרגילות, אבל המוח לא משתף פעולה. נכון, כלפי חוץ הכל נראה ממש רגיל. אתה הולך לעבודה, מכין אוכל לילדים, עוזר במקלחות, אבל המוח במקום אחר. כאילו מנותק לגמרי מהגוף.

המחשבות הורגות אותך בשקט. מה יהיה? השנה אנחנו לא נראים טוב, שוב חזרנו לקרבות הישרדות, הילד הגדול כבר בתחילת השבוע מודיע לי שהוא לא מסוגל להגיע לדרבי. זה קשה לו מידי. והם בצד השני של הכביש הביאו את זה שגילה זיכרונות מגיל 5, רק חבל שהוא שכח זיכרונות מתקופות אחרות בחיים שלו.

המוח אומר לך תקשיב כבר 4 דרבים רצוף לא הפסדנו ואנחנו עם 3 ניצחונות דרבי רצופים, נראה לך שזה יכול להמשיך? זה בטוח הזמן שלהם להרים את הראש. אתה מנסה לשמוע רדיו ״מכבי חיפה״, סליחה רדיו חיפה, אבל זה רק גורם לך לפחד עוד יותר. כולם שם מדברים בביטחון על כמה גולים נקבל ואיך הקבוצה שלא קיימת בחיפה תחזור להיות השטיח של הקבוצה היחידה של העיר. ברדיו הם אומרים שה27 אלף אוהדים שלהם יבואו בטירוף ואנחנו בכלל לא קיימים. הם אשכרה בטוחים שאין הפועל בחיפה.

אתה מנסה לחשוב חיובי אבל המוח לא משתף פעולה. אתה לוקח את הילד לחוג הלא נכון, אתה מגיע לעבודה בלי לשים לב שעה קודם, אתה מתעורר בלילה ולא מצליח להירדם שוב, אתה רואה אותו פרק בנטפליקס כל השבוע ועדיין לא זוכר כלום, בקיצור שבוע של להיות שיכור בלי אפילו טיפה של ערק.

ביום של המשחק אתה מרגיש כמו מישהו שיודע שהוא הולך להתנגש חזיתית במשאית, אבל לא יכול לעשות שום דבר כדי למנוע את זה. אתה אומר לעצמך – גם אם תהיה תאונה/השפלה, אני רוצה להיות שם קרוב ולראות את זה בעיניים. סוג של מזוכיזם לא ברור ששום אנתרופולוג בעולם לא יצליח להבין.

בכניסה לאיצטדיון אתה רואה את אוהדי היריבה שבטוחים שהם יחגגו היום. זה נראה שהדבר היחיד שמטריד אותם זה מתי המיעוט האדום ילך הביתה והם יחזרו לשיר כמו פעם ״שאין הפועל בחיפה״.

גם אחרי שהתמקמתי ביציע K שקיבלנו זה ממשיך. הגוף מעודד, אבל המוח שוב לא משתף פעולה. מחזיר אותי לעונת 1994 שנסעתי לראות דרבי עד בלומפילד בגלל שהיתה תערוכת פרחים בקריית אליעזר. כן, חטפנו 6-1. או עונת 1995 שהגענו עד גמר הגביע בשביל להפסיד ברמת גן 2-0 בדרבי. ופתאום השילוב הזה של זה שיש לו זכרונות מגיל 5 וזה שמשתיק את אישתו אחרי גול של הפועל מזכירים לי את עונת 1999, עונה אחרי האליפות הגדולה, פגשנו אותם לדרבי בשמינית גמר ולמרות שהובלנו פעמיים במשחק משערים של טלקר ותורג'מן, הם הצליחו להשוות ב-10 שחקנים ל2-2. בפנדלים השחקנים של הפועל לא רצו ללכת לבעוט מהפחד להחטיא ובצד השני בניון רב עם אלי כהן המאמן וסירב להתחלף. כן הפסדנו בפנדלים.

מנסה לברוח מהמחשבות ומעביר מבט למסך הענק של האיצטדיון ורואה בקלוז אפ את הפרצוף של מאמן השוערים שלהם שרק חזר וזה ישר מעיף אותי לדרבי של 1984 בקריית חיים שהייתי עוד עם אבא שלי ז״ל. אחרי 3 שנים בליגה הארצית (הלאומית של פעם) חזרנו לליגה הלאומית (ליגת העל של פעם). 7 שנים בלי דרבי. הצגה אדירה של אנטמן בשער לא מנעה גול ניצחון של רוני רוזנטל.

קאט

אנחנו בדקה-20 ומובילים 2-0 ענק. שוב הגוף רוקד משמחה, אבל המוח לא זורם. הם יחזרו, זה אף פעם לא נגמר. גם בדקה 55, שכבר היה 3-0 והקהל שלהם התחיל לזרום החוצה, עדיין המוח מסרב להשלים עם המציאות. הנה, דקה 72 תאמש כובש לשער הלא נכון 3-1, פאק הם חוזרים. הגוף ממשיך לעודד והמוח לא מוותר, זה הפועל, זה תמיד ככה, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.

דקה 81 אלון יפת נותן להם מתנת חנוכה – פנדל. הנה המוח אומר, אתה רואה? אמרתי לך. אבל השוער הכי גדול שהיה בהפועל חיפה אומר ‏No more והודף כמו גדול.

זהו, המוח התחבר לגוף. ניצחנו את הדרבי. יש הפועל בחיפה.