ג’וזף מרטינז – הכוכב העולה של אמריקה

ג’וזף מרטינז ממשיך לכבוש את ה-MLS. דווקא בליגה בה כל כך קל להירתע ולהיעלם תחת צילם של הכוכבים הגדולים כדוגמת קאקה, רוני, זלאטן, פירלו או דויד וייה, שהחליטו לחתום את הקריירה האדירה שלהם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מצליח הנער היחסית אלמוני מוונצואלה לבלוט ולהתעלות מעל כולם, תוך כדי שהוא רושם מספרים שלא היו מביישים את הכתובים לעיל, גם בימי השיא שלהם.  

ג'וזף מרטינז3
Credit to Atlanta United FC Facebook page


מרטינז, שנולד בולנסיה, לא זו בה נמצאת אחת הקבוצות הגדולות בספרד, אלא בגרסה הצנועה יותר, של וונצואלה, הגיע לאטלנטה יונייטד אחת הקבוצות הצעירות בארה”ב, אחרי תקופה מכובדת למדי בשוויץ ובאיטליה. הרבה דברים אפשר לומר על מרטינז, אך הבלחה או סיפור הצלחה חד פעמי וחולף, הוא ממש לא – אחרי שזכה בתואר ה-
MVP של הליגה בעונה האחרונה, במהלכה כבש 31 שערים (שיא כל הזמנים ב-MLS), מרטינז מוכיח שהוא כאן כדי להישאר ולנפץ שיאים.

עד לכתיבת שורות אלו כבש מרטינז 22 שערים, הוא מחזיק בשיא השלושערים של הליגה ובימים אלו ממש ממשיך לאחוז ולשבור מחדש את שיא המשחקים הרצופים בהם הוא כובש שער אחד לפחות – כרגע הרצף עומד על 12 משחקים בהם הוא כבש 16 שערים. מרטינז, שניחן ביכולת התמצאות מושלמת ברחבה, הסתננות מאחורי קו ההגנה ובבעיטה חדה וחזקה, הוא האבטיפוס של החלוצים בכדורגל הצפון-אמריקאי, על אף שהוא עצמו מגיע כמובן מחלקה הדרומי של היבשת.

בעונה הנוכחית, מצליח מרטינז למלא את החלל שהשאיר אחריו מיגל אלמירון הפראגוואי שחתם בניוקאסל, הרבה בזכות הרעב והשאפתנות של הראשון – כל רפיון הגנתי ואפילו הקל ביותר, נענה בענישה מידית של מרטינז. כמו כן, העובדה שגובהו כמעט וזהה לגובהו של ליאו מסי, אינה מפריעה למרטינז לכבוש כמות נכבדה של שערי נגיחה, מה שכמובן הופך אותו לפינישר הטוב והשלם ביותר באמריקה כולה. אך כדי להבין עד כמה תופעת מרטינז נחשבת לענקית ומרגשת, שמצליחה להשתלט על המסך של מיליוני אמריקאים, צריך לחזור רגע לשורשים, לבית, לוונצואלה.

 

נבחרת וונצואלה בפרט ומדינת וונצואלה בכלל, תמיד היו החצר האחורית של החיים בדרום אמריקה. בפן התרבותי, תושביה נתפסים כהזויים בעקבות כך שהכדורגל הוא אינו הענף המועדף עליהם, שיעור האינפלציה של המדינה ממשיך לשבור שיאים והמקומיים נלחמים כדי לשרוד. אך בתוך כל המחסור, הרעב והעצב השורר ברחובות קראקס, ישנו ניצוץ קטן של אור באחת המנהרות החשוכות והקשות ביותר שנראו בדרום אמריקה, אותו ניצוץ, איך לא הוא נבחרת וונצואלה בכדורגל.

עד לשנת 2007 “נבחרת היין האדום” הייתה שק החבטות של הכדורגל הדרום אמריקאי – נבחרת וונצואלה הייתה היחידה מבין עשר הנבחרות הרשומות באיגוד ההתאחדויות של היבשת, שלא העפילה לטורניר המונדיאל מעולם. וונצואלה תמיד נחשבה לחלשה מאד, נטולת כוכבים, צבע ודרך, נבחרת שמעולם לא זכתה להריח את השלבים המאוחרים של הקופה אמריקה מקרוב, בעוד שנבחרות שכנותיה שבות הביתה עם הגביע המוזהב. ב-2007 חלה נקודת המפנה של וונצואלה – הנבחרת זכתה לארח לראשונה את הקופה אמריקה ולאחר 12 טורנירים רצופים בהם לא צלחה את השלב הראשון (בין אם היה זה שלב בתים או נוק-אאוט), העפילה וונצואלה, לעיני הקהל המקומי, לשלב רבע הגמר. בשלב זה היא אמנם הובסה 4-1 בידי אורוגואי החזקה, אך תושביה של וונצואלה, שזכו להשתתף לראשונה בחייהם בקרנבל אמיתי של חגיגת כדורגל, הרגישו שמשהו חדש מתחיל במדינתם.

ג'וזף מרטינז2


המשהו הזה, התבטא בהשקעה מסיבית בענף בתוך גבולות וונצואלה – פיתוח מחלקות נוער, חיזוק ומקצוע הליגה המקומית והשבת הקהל למגרשים. ההצלחה לא איחרה לבוא וכעבור 4 שנים בלבד העמידה ונצואלה נבחרת מרשימה, איכותית וחזקה. באותה השנה הצטרפו פרננדו אמורבייטה הבלם, תומאס רינקון הקשר וכמובן גדול שחקני הנבחרת בכל הזמנים החלוץ סולומון רונדון אל שני הכוכבים הוותיקים חואן אראגנו ורוברטו רוסאלס. יחד, הצליחו ה”גלאקטיקוס בארגמן” להגיע להישג השיא של הנבחרת- חצי גמר הקופה אמריקה. מאז, נבחרת וונצואלה מצליחה להיות מקור הגאווה והתקווה של המדינה כולה, רק בקופה האחרון הצליחה וונצואלה לגנוב את הכרטיס לרבע הגמר בעקבות תצוגת אופי נהדרת וכמובן, איך לא, גם ג’וזף מרטינז עצמו, לקח חלק בחגיגה.  

לפני עשור, מציאות של שחקן מוונצואלה שמצליח כבר בגיל 20 לצאת לאירופה, הייתה פשוט לא אפשרית. כיום מצליח מרטינז, שחזר העונה לארה”ב בסערה מיד לאחר הקופה בברזיל, לא רק לייצג את הכדורגל בוונצואלה בצורה ראויה למדי, אלא אפילו את הכדורגל הכלל יבשתי- כבר שנים רבות שיבשת אמריקה משתוקקת לשחקן אדיר שישאיר את העוצמות והכישרון שלו בבית ולא יפזול החוצה וינסה לצאת במהרה לאירופה.

אז נכון, ארה”ב היא אינה בדיוק נחשבת ל”בית” עבור תושבי דרום אמריקה, אך כל עוד כדורגלנים נפלאים כמו מרטינז נמצאים במרחק יריקה מהבית, אפשר עדיין להאמין שהכדורגל באמריקה חי וקיים. ועבור אטלנטה? להם אל תדאגו, בקצת יותר מ-5 שנות קיום מצליחה קבוצתו של פרנק דה-בור האגדי להפוך לקבוצה שללא ספק משנה את חוקי המשחק. אטלנטה מצליחה להעמיד סגל כמעט כלל-אמריקאי לחלוטין, מארגנטינה דרך ונצואלה ועד לארה”ב כמובן. קבוצה עם משמעת, חינוך וחיזוק אירופאיים. אטלנטה הפכה בשנתיים האחרונות לקבוצה הטובה במזרח וגם זכתה באליפות של 2018 (עם שער של מרטינז בגמר). השנה ינסו להשלים זכייה שנייה ברצף, לראשונה מאז הגלקסי של בקהאם ורובי קין ב-2012.

ג'וזף מרטינז4
Credit to Atlanta United FC Facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!