גדולי הדור – הליגיונרים המצליחים ביותר – חלק ב'

אחרי חלק א' של דירוג הליגיונרים בפרויקט גדולי הדור, מגיע החלק השני ואיתו דירוג חמשת הגדולים. כזכור, הדירוג מתבסס על שילוב של יכולת, המסגרות בהן שיחקו (ליגות מקומיות, גביעים), משך הזמן שבו שיחקו, ההתמדה שלהם וכמובן, דעתי האישית. כאמור, זה לא דירוג שמדבר על מי היה הכי טוב בשיאו, אלא שקלול של כל הקריירה שלהם עד כה.

תזכורת לחלק א':

אבל רגע לפני חמשת הגדולים, חובה להתייחס לפיל שבחדר, לשחקן הגדול ביותר בדור האחרון בכדורגל הישראלי בפרויקט גדולי הדור של אתר הזווית:

 

ערן זהבי (2011-2013 פאלרמו, 2016-2020 גוואנגז'ו R&F, 2020 פ.ס.ו איינדהובן. 26 הופעות בפלארמו עם 2 שערים ו-3 בישולים, 117 משחקים בגוואנגז'ו עם 103 שערים ו-31 בישולים, פעמיים מלך השערים בסין, פעם אחת שחקן העונה בסין, מלך השערים בכל הזמנים של גוואנגז'ו, שיאן השערים בעונה אחת בסין)

על פניו, לפי ההישגים שרשם, היה אפשר לשקול להכניס את ערן זהבי לעשירייה הראשונה. עונה וחצי לא מוצלחות במיוחד באיטליה, אבל גם לא כישלון חרוץ כפי שזוכרים לו, ושלל שיאי כיבושים מטורפים בליגה הסינית, אחת כזאת עם הגנות חלשות, אבל יש שיגידו שזה לא מאוד שונה ממה שמואנס דאבור עשה באוסטריה.

אבל זהבי נשאר מחוץ לעשירייה שלנו לא בגלל ההישגים שכן השיג בשנותיות בחו"ל, אלא דווקא בגלל אלו שיכל היה להשיג. כי אם ערן זהבי בגיל 33 הולך לשחק בסגנית אלופת הולנד, אפשר רק לדמיין לאן יכל ללכת לפני מספר שנים. אני לא מאלו שחושבים שזהבי "פחד" להיכשל ולכן "בחר" בדרך הקלה יותר, בכסף הגדול יותר. זהבי עושה מה שטוב לו. הוא אולי השחקן התחרותי ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. האם יכל להגיע לאותם גבהות אליהם הגיעו השחקנים בחמישייה הראשונה שלנו? יכול להיות מאוד שכן, יכול גם להיות שלא. אנחנו לעולם לא נדע, גם אם יבקיע עכשיו 30 שערים למשך 3 עונות רצופות בהולנד, לא נדע מה הוא יכול היה לעשות, וזאת הסיבה שהוא 'מנודה' מלהתחרות על תואר הליגיונר הטוב ביותר בדור האחרון, ולטעמי, גם מוציא אותו מהדיון על גדול השחקנים הישראלים.

 

אבל לעובדה שזהבי הפך לכוכב נגד עינינו, בליגה שלנו בעיקר, יש כמה צדדים. מצד אחד אנחנו מבינים שהוא לא יכול להיות גדול מרביבו, ברקוביץ', בניון, כי לא הצליח בליגות גדולות, אבל מצד שני, אנחנו רואים אותו כגדול ביותר מאז בניון, מפלצת של ממש. לאחר משחקי הנבחרת האחרונים אמר אורן יוסיפוביץ' בפוד של הפודיום כי הוא שמח לראות את כל שחקני הנבחרת, שכן הוא לא רגיל לראות אותם משחקים כמעט. תחשבו רגע, כמה פעמים ראיתם את נאתכו, דאבור, חמד, כיאל, רפאלוב משחקים בקבוצות שלהם בחו"ל? וכמה את זהבי? יש מצב שראיתם אותו משחק כמו שראיתם את כולם ביחד. העובדה שעשה את זה כאן, אצלנו, בליגה שלנו, הופכת אותו לכוכב יותר גדול בהסתכלות שלנו, והיא כנראה זו שנותנת לו את תואר שחקן הדור בליגת העל שלנו, והאמת? הוא הרוויח את זה בצדק.

ערן זהבי
Credit to "Guangzhou R&F FC" Facebook page

 

ועכשיו נתקדם לחמישייה:

5. טל בן חיים הראשון לשמו (2004-07 בולטון, 2007-2008 צ'לסי, 2008-09 מנצ'סטר סיטי (עם השאלה לסנדרלנד), 2009-2012 פורטסמות' (עם השאלה לווסטהאם), 2013 ק.פ.ר (השאלה לטורונטו), 2013-14 סטנדארט ליאז', 2014-15 צ'רלטון. 280 הופעות, שער אחד וחמישה בישולים, מתוכם 148 הופעות בפרמיירליג, שני רק ליוסי בניון)

מי שהתחיל לראות כדורגל בעשור האחרון יכול לחשוב שיש רק שני מועדוני על באמת בעולם. ריאל מדריד וברצלונה. נכון שהן לא לוקחות כל שנה ליגת האלופות, אבל מבחינת שמות ומותג הן היחידות. פעם זה לא היה כך. כלומר, הן תמיד היו מועדוני ענק, אבל אז הן היו חלק מכמה שמות שהיו בעלות אותו מעמד.

אבל באמצע העשור הקודם, היה שם אחד שאיים להצטרף לחבורת הגדולות, אולי הקבוצה הראשונה שסללה את הדרך לעידן האוליגרכים – צ'לסי של רומן אברמוביץ', ואיתה, המאמן המיוחד בעולם, ואולי הטוב ביותר באותה תקופה – ז'וז'ה מוריניו. ובקיץ 2007 המאמן הטוב בעולם החליט שטל בן חיים, שסיים שלוש שנים מצוינות בבולטון, יכול לחזק את הסגל שלו.

כן, אני יודע, זה לא החזיק מעמד. הקדנציה של בן חיים הייתה כישלון בצ'לסי, אבל נבעה גם מהבלאגן במועדון במהלכו מונה אברם גרנט למאמן הקבוצה, ודווקא הוא זה שסיפסל את הישראלי. כעבור שנה נמכר למנצ'סטר סיטי תמורת 6.4 מיליון ליש"ט, וגם שם לא הצליח, עבר לפורטסמות', הפך לשנוא האוהדים לאחר שסירב לקצץ בשכרו במדי קבוצה שהייתה בפשיטת רגל, ירד איתה שתי ליגות והמשיך לטייל בין מועדונים באנגליה עם פרק בבלגיה.

אבל בסופו של דבר, למרות שלא הפך לכוכב שרצינו שיהיה, טל בן חיים תמיד היה סמל לעבודה קשה וסיזיפית על המגרש. טיפוס מנוכר ולא סימפטי, אבל אחד כזה שלא נח. אם אתם זוכרים, גם אייל ברקוביץ' התחיל טוב ולאחר מכן התגלגל כמה שנים בין קבוצות עד שחזר לארץ.

למה הוא כאן? לבן חיים יש 7 עונות בפרמיירליג ועוד 2 בצ'מפיונשיפ החזקה. צריך לזכור שבגיל 39 הוא עדיין משחק בליגת העל שלנו. ויותר חשוב מכך, הוא גדול שחקני ההגנה בדור האחרון וכנראה שחקן ההגנה הישראלי הכי טוב מאז אבי כהן, והוא צריך לקבל את הכבוד הראוי לו. יכול להיות שבשיאם אתם תעדיפו את חוכמת המשחק של אריק בנאדו, אבל בן חיים עשה את זה בליגה של הגדולים. די דומה לשחקן שמעליו במקום הרביעי.

טל בן חיים הבלם
(קרדיט צילום: עמוד הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל)

 

4. דודו אוואט (2003-06 רסינג סנטנדר, 2006-09 דפורטיבו לה קורוניה, 2009-14 מאיורקה, 322 הופעות מתוכן 303 בליגה הספרדית העליונה)

כמו בן חיים, כנראה שגם אוואט הוא לא הטיפוס הכי נחמד שתפגשו, ולא בטוח גם כמה הוא היה אהוב בחדרי ההלבשה. העימותים והתחרות מול ניר דוידוביץ' ליוו אותו לאורך כל הקריירה, עוד מהימים שבהם עזב את קבוצת הנוער. גם כשהגיע להחליף את ניר הפצוע וזכה עם הקבוצה באליפות והעפלה לליגת האלופות, הוא לא הצליח לזכות באהדת השחקנים שנשארו נאמנים לניר, והאוהדים, שזוכרים לו בעיקר את השער שחטף כשהכדור עבר לו מתחת לרגל.

אז כדי באמת להצליח אוואט היה צריך לטוס רחוק מכאן, למקומות שבהם יישפט לפי יכולתו המקצועית. גם שם כאמור זה לא תמיד עבר חלק, לכולם זכור האגרוף שחטף לפנים מגוסטבו מונואה, כשהשניים התחרו על אפודת השוער הראשון במדי דפורטיבו לה קורוניה.

לאחר ששימש כשוער שני בסנטנדר בעונתו הראשונה, עשה אוואט משהו שכל כך קשה להשיג – הוא השתלט על אפודת השוער הראשון בליגה בכירה. תשאלו את וינסנט אניימה כמה קשה להגיע להישג כזה. אוואט תפס את האפודה, והחזיק בה כמעט במשך 9(!) עונות מלאות באחת מהליגות הטובות ביבשת. הוא עשה זאת בכמה קבוצות, גם ברסינג בה החל את דרכו, גם בלה קורוניה, שם החזיק רק שתי עונות בגלל אותו סכסוך, וגם במאיורקה שהפכה עבורו לבית, ולאחר מכן גם לקבוצה בה שימש לתקופה קצרה מנהל מקצועי ואף רכש חלק מהמניות של הקבוצה.

במשך כמעט עשור הוא שיחק כל שבוע מול השחקנים הטובים בעולם, ועמד במבחן הזה בהצלחה. הוא היה אחד השוערים הטובים בליגה הספרדית.

למה הוא כאן? זה הרי ברור, יש לו הכי הרבה הופעות בליגות הגדולות מבין הישראלים. מצד אחד, ברגע שאתה שוער ראשון, לרוב לא מחליפים אותך ויחסית "נח" יותר להישאר בהרכב. מצד שני, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית להגיע להישג הזה. שחקן שדה יכול לעלות כמחליף, לנצל פציעות וכו', אבל שוער חייב לשמור על רמה גבוהה כזו כל הזמן. ואתם יודעים מה? אולי אם תפקידו היה קצת יותר "סקסי" והוא היה טיפוס קצת יותר אהוב, יכול להיות שהוא אפילו צריך היה להיות מדורג גבוה יותר.

 

3. אייל ברקוביץ' (1996-97 סאות'המפטון, 1997-99 ווסטהאם, 1999-2001 סלטיק (השאלה חצי שנה אחרונה לבלקבורן), 2001-04 מנצ'סטר סיטי, 2004-05 פורטסמות'. 146 משחקים בפרמיירליג, 17 שערים, 41 בישולים, 33  משחקים במדי סלטיק בליגה הסקוטית)

הבקעת שערים אף פעם לא הייתה הצד החזק של אייל ברקוביץ', אבל כשהכדור הגיע אליו בחצי גובה, הוא הניף את הרגל ושלח פצצה אליה גם פיטר שמייכל לא הגיע. זה היה בסך הכל המשחק השני של ברקוביץ' באנגליה, וזאת כנראה עד היום ההופעה הכי גדולה של ישראלי בחו"ל. שני שערים, שלושה בישולים וניהול משחק מושלם בניצחון 3-6 של סאות'מהפטון על מנצ'סטר יונייטד.

 

ברקוביץ', עם האופי הווינרי הבלתי מתפשר שלו, עלה למשחק הבית הראשון שלו בסאות'מפהטון ושיחק בו כאילו הוא בעל הבית של המועדון מאז ומתמיד. כי כשהרוח נחה על ברקוביץ', אין אף כח בעולם שיכול לעצור אותו. הוא יכול לעשות הכל. קוסם. בכל מקום שבו היה, היה לו את המשחק הזה – החמישייה המפורסמת מול מכבי ת"א, מול אוסטריה, הניצחון בדרבי על היונייטד במדי הסיטי לאחר מכן. אפילו בעונתו האחרונה באנגליה כשהיה בפורטסמות', ועלה כמחליף בסה"כ ל-25 דקות במשחק סתמי, נכתב בעיתונים באנגליה שזאת הייתה החצי השעה הכי טובה של קבוצה באנגליה באותה עונה.

הוא היה המתנה הכי טובה שיכול חלוץ לקבל. הוא הפך חלוצים אפורים ומשעממים כמו ג'ון הארטסון, אגיל אוסטנסטאד ושון גוטייר לרונאלדו. הם רק היו צריכים לרוץ, הוא כבר ידע איפה לשים להם את הכדור. שחקן שבשבילו אתה קונה כרטיס.

למה הוא כאן? כי בשיאו, הוא הכדורגלן הכי טוב שגדל פה שאני ראיתי. אני באמת מאמין שהוא היה מטובי המוסרים באירופה בזמנו. אפילו הטיימס הלונדוני בחר בו ב-2009 כאחד מעשרת הקשרים הטובים בתולדות הפרמיירליג.

למה הוא "רק" שלישי? נרחיב בהמשך, אבל אותו אופי יחודי שהביא אותו למקומות רחוקים, זה שגרם לו להרגיש בעל הבית גם כשהוא מול היונייטד, הוא אותו אופי שגם לעיתים פגע בקריירה שלו. הבעיטה לפנים שחטף מהארטסון, הכישלון המקצועי והתדמיתי בסלטיק ממנו לא הצליח באמת להרים את עצמו, וגם בגלל היתרונות של זה שמעליו.

אייל ברקוביץ, סלטיק
Credit to "Celtic FC" Facebook page

 

2. חיים רביבו (1996-2000 סלטה ויגו, 2002-03 פנרבחצ'ה, 2003 גלטסראיי.  213  משחקים, 58 שערים, 19 בישולים. 124 משחקים ו-21  שערים בליגה הספרדית, אליפות טורקיה)

ערן זהבי אמנם שבר את הרשתות החברתיות בטורקיה עם המעבר האפשרי שלו לפנרבחצ'ה הטורקית, אבל אם תפגוש היום אוהד ותיק של הקבוצה ותגיד לו שאתה מישראל, הוא ישר יגיד לך "רביבו!". הדברים שחיים עשה בליגה הספרדית היו מדהימים. השילוב שלו בשיטת היהלום של סלטה ויגו היה נהדר, והוא חימם את ליבנו עם עוד סלטה (SALTA) אחרי עוד שער מרהיב, גם אם היריבה שממול הייתה ברצלונה או ריאל מדריד, או הסלאלום הבלתי נשכח בליגה האירופאית באנפילד מול ליברפול.

אבל דווקא מה שעשה בטורקיה לאחר מכן מעצים עוד יותר את הקריירה שלו. רביבו הגיע לפנרבחצ'ה בזמנים שבהם הליגה הטורקית צמחה והתמלאה בכוכבים. גלטסראיי, היריבה השנואה, זכתה בכל חמשת האליפויות האחרונות, וגם הוסיפה לעצמה פרס יוקרתי בדמות גביע אופ"א עונה קודם לכן. עד שהגיע רביבו. עם 14 שערי ליגה ו-22 בישולים, חיים הוליך את פנר לאליפות נהדרת. בעונה השנייה הוסיף עוד 13 שערים, אבל יותר חשוב – הוא הפך לישראלי הראשון שכובש בליגת האלופות, כשכבש עוד שער נהדר. גם כשעשה לאחר שנתיים וחצי את הצעד האסור ועבר לגלא', הוא כבש שלושער בהופעת הבכורה שלו.

 

למה הוא כאן, לפני ברקוביץ'? אם תעשו היום סקר מי מהם היה יותר גדול, אז ברקוביץ' כנראה יזכה ברוב מוחץ. אבל אם עקבתם אחרי כדורגל בסוף שנות ה-90', ההתייחסות אליהם הייתה זהה. שניהם הלהיבו באותה מידה, וכולם חיכו לראות את המשחקים שלהם. שניהם היו חלק משמעותי מקבוצות צמרת בליגה גדולה שהגיעה למקום חמישי. האמת? קשה מאוד להכריע, רביבו מנצח בשובר שיוויון מערכה חמישית.

ההבדל ביניהם דווקא לא נובע במה שעשו בליגות הגדולות, אלא דווקא במעבר לליגת ביניים בתור כוכב לקבוצת צמרת. בעוד שברקוביץ' הסתכסך עם אוהדי סלטיק ולא הצליח להחזיר את האליפות מריינג'רס, רביבו הפך לאליל והוא עשה זאת בכל מקום שבו היה.

צריך לזכור שרביבו קצת פחות זמן באירופה, העובדה שהחל להתרכז יותר בעסקים מאשר בכדורגל בסוף הקריירה קצת העיבה על הפרישה שלו. גם המעבר המיותר לגלטסראיי. אבל הוא פרש ועזב תמיד בתנאים שלו. ועוד משהו. לרביבו (וגם לברקוביץ') לא היה דרכון אירופאי. אם היה לו, סיכוי גדול שהיה מגיע לברצלונה ואז יכול להיות שאפילו היינו מדרגים אותו מקום אחד יותר גבוה.

 

 

1. יוסי בניון (1995-96 בנוער של אייאקס, 2002-05 רסינג סאנטנדר, 2005-07 ווסטהאם, 2007-2010 ליברפול, 2010-2013 צ'לסי עם השאלות לארסנל ווסטהאם, 2013-14 ק.פ.ר. 380 משחקים, 73 שערים, 33 בישולים. 26 משחקים, 7 שערים ו-5 בישולים בליגת האלופות, 194 משחקים 31 שערים ו-17 בישולים בפרמיירליג, 101 משחקים, 20 שערים ו-2 בישולים בליגה הספרדית)

יכול להיות שאתם חושבים שבשיאם ברקוביץ' או רביבו היו גדולים יותר, יכול להיות שבעיניכם הם פשוט שחקנים טובים יותר. כוכבים לעומת שחקן שהיה "שחקן משלים" בקבוצת על. אבל ברור שיש רק תשובה אחת לשאלה מיהו הליגיונר שרשם את הקריירה הגדולה ביותר. השנים הארוכות שבילה ברמות הגבוהות ביותר, הפרק הראשון והשני המוצלחים בסנטנדר וווסטהאם, רגעי השיא בליברפול בדמות שער בברנבאו, שלושער ושני בישולים מול בשיקטאש, ומבחינתי אולי הרגע הכי גדול של כדורגלן ישראלי – בישול בחצי גמר ליגת האלופות מול צ'לסי. גם כשהיה בחלק השני של הקריירה, כשכולם כאן קבעו שהוא גמור, עדיין הגיעו מוריניו וונגר וחשבו שלשחקן הזה יש מקום ברוטציה שלהם.

שני דברים שחשוב לזכור שעזרו לבניון להגיע רחוק יותר. הוא היה בשיא שלו בעידן שבו כבר היה עומס משחקים גדול יותר, כשסגלי הקבוצות הגדולות היו רחבים יותר וכך יותר קל להיכנס לרוטציה של מועדון כמו ליברפול. פריוויליגיה שלא הייתה בסוף שנות ה-90'. הדבר השני הוא העובדה שלבניון היה דרכון אירופאי, שאיפשר לו לא להיחשב כזר, משהו שברקו ורביבו בהחלט יכלו להיעזר בו.

 

אבל אל תתנו לנתונים הללו לשמש לו ככוכבית. כי לא מספיק לקבל הזדמנות, צריך לקחת אותה בידיים. וזה מה שבניון עשה. הוא ידע להשתלב ולהסתגל לכל סיטואציה. בניון שאנחנו מכירים מהארץ, זה שלא רוצה להתחלף, ודורש לבעוט פנדלים, ורב ונעלב מכולם, זה לא אותו שחקן ששיחק בחו"ל. בניון היה מקצוען אמיתי, עם רעב בלתי רגיל לכדורגל, וגם יכולת נהדרת. יש לו את החבילה המלאה – גם שיחק הרבה שנים, גם שיחק בליגות גדולות, בקבוצות גדולות, וגם כיכב באירופה. לכל אחד מהשחקנים שמתחתיו היו חלק מאותם הצלחות, אבל לא את הכל, אף אחד מהם הוא לא בניון.

יוסי בניון, ליברפול
Credit to "UEFA Champions League" Facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח