הגעתי למושבה הערב בלחץ מטורף, אחרי מעט שעות שינה ולחצים רבים. המשוואה הייתה פשוטה – הפסד לבית״ר ״בבית״ שלנו ואנחנו סוגרים סיבוב ראשון עם 11 נקודות בלבד, עם ניצחון אחד עמוק בתחתית טבלת הליגה, במקום הראשון מהסוף. ידעתי שיהיה קשה ושההתקפה שלנו תתקשה לכבוש גם הערב, וידעתי גם שהתקפת היריבה מפחידה מעין כמוה ויכולה לכבוש שערים רבים מול הקבוצה האנמית שלנו. ובכל זאת, הגעתי למושבה עם חיוך על הפנים, כי אני גאה להיות אדום ולעודד במלוא הגרון את הפועל שלי.

אז המשחק התחיל רע, וכשהיה נראה שאנחנו בדרך לתיקו מאופס נוסף, הגיע סוף סוף השער, לצד הלא נכון. מרבית האוהדים שלנו השתתקו והתחילו לקלל את השחקנים באדום, אבל לא אני. כי אני אוהב את הפועל. גאה להיות אדום.

הגיעה שריקת המחצית ומסביבי אוהדים רבים כבר החליטו שלא יגיעו למשחק בשבת מול הפועל חדרה. ״גם הם עלו מהלאומית ונראים פשוט מעולה, הקבוצה הזו לא ראוייה לאוהדים כמונו״, לא התביישתי ואמרתי להם בפנים ״לא, אתם לא ראויים לקבוצה מדהימה כזו״.

המשכתי כמובן לעודד ולדחוף את הקבוצה יחד עם חברי הטוב גם במחצית השנייה וכשחשבתי שהרע מאחוריי הגיע השער השני, ואיתו אחד האירועים המחרידים שחוויתי כאוהד הפועל. מאות אוהדים החלו לצאת מהמגרש, מעל עשר דקות לסיומו. ואני? ניחשתם נכון, אני המשכתי לעודד – כי אני גאה להיות אדום.

אוהדים רבים שרקו בוז לקבוצה והפצירו בי להפסיק לעודד אותה, צעקו וקיללו גם אותי. אבל אני וחברי הטוב דווקא הגברנו את הקול בכדי שהשחקנים ושאר האוהדים ישמעו אותנו ולא את המילים הקשות שלהם, כי אנחנו אוהבים את הפועל, וגאים להיות אדומים.

בכדי לזרות עוד קצת מלח על הפצעים, הגיע גם השער השלישי, מעט לפני שריקת הסיום. ואיתו גם הקש ששבר את גבי – עשרות אוהדים שישבו לידי וקיללו את הקבוצה לכל אורך המשחק פרצו בשאגות שמחה, לרגע חשבתי שאולי התבלבלתי ובכלל צימקנו ל-2-1, אבל לא כך היה. האוהדים שמחו שספגנו את המסמר האחרון וסיננו לעברי ״מגיע להפועל לרדת ליגה״, ״אנחנו לא נגיע יותר״.

ואני? אני המשכתי לעודד, כי אני אוהב את הקבוצה שלי וגאה להיות אדום. נולדתי אדום ואמות אדום.