משחק העונה בפתח (לפחות עד משחק העונה הבא) ונראה שזה לא משחק על 6 נקודות, אלא על 10. הפועל באר שבע תארח את מכבי ת"א עם יתרון נקודה. ניצחון של האדומים יהיה הצהרת כוונות ופתיחת פער של 4 נקודות, אבל הפסד יגרום לה לאבד את המקום הראשון, אולי לכל העונה ואולי לשנים הקרובות.

למרות המומנטום, אני מאמין שזאת העונה של באר שבע. יש לכך הרבה סיבות וכולן (בערך) מתחילות באות ב', אז הנה הן לפניכן, או במילים אחרות, למה באר שבע תנצח במשחק העונה ולמה היא תיקח אליפות:

בין הקורות (דודו גורש) – לו רק רצתה, יכולה היתה הפועל באר שבע להחתים כל אחד משלושת שוערי הנבחרת בקמפיין האחרון. מרציאנו והרוש בדיוק החליפו קבוצות ועבורם ועבור באר שבע זה נראה היה כמו מעבר נכון וגם גיא חיימוב יכול היה להגיע יחד עם ברק בכר מהצפון הרחוק. אבל בבאר שבע החליטו ללכת על דודו גורש, בן 36, אשר מעולם לא שיחק בקבוצה גדולה ולמעשה את מרבית הקריירה העביר בעכו. והנה,היום אין ספק שהוא אחד השוערים המצטיינים בליגה. הר של שקט וביטחון, ספג הכי מעט בליגה עד כה. בחירה מנצחת.

ברק בכר – עוד אחד שנותן הרבה שקט וביטחון למועדון הוא ברק בכר. בלי הרבה ניסיון, עבר לאחד המועדונים הקשים לאימון בארץ, עם המון לחץ ובחישות מסביב וקהל גדול ובינתיים הוא עושה את זה כמו גדול. אינטליגנטי, רגוע, משנה מהלכים, מערכים, חוזר מפיגורים ואולי ועדת האיתור בכלל צריכה לחשוב עליו?

ברקת – הרבה ביקורות נשמעו על אלונה בשלהי העונה שעברה, כשהלכה לסגור עם בכר רגע לפני גמר הגביע ובלי שקיפות מול אלישע, אבל את ברקת לא מעניין להיות הגברת הנחמדה. על פניו באר שבע התבססה כבר עונה שנייה במקום השני והיא יכלה לוותר ולהגיד שזה כל מה שאפשר להשיג מול מכבי ת"א, אך ברקת שאפה למצוינות, להתקדם עוד שלב, לא להסתפק במקום שני והלכה למהלך שמצריך הרבה אומץ והחתימה את בכר. הסבלנות כנראה משתלמת.

ב' זה בית – מכבי נתניה ירדה ליגה בעונתה הראשונה באצטדיון החדש, שתי הפתח תקוואיות גם כן נכשלו באצטדיון המושבה בעונה הראשונה, מכבי חיפה עם אחוזים מזעזעים בסמי עופר וזה לא מקרי, המעבר לאצטדיון חדש הוא לא קל. הציפיות גדלות, השחקנים הוותיקים פתאום לא מרגישים בבית כי הם לא רגילים עדיין ויש לחץ פתאום מהגידול בכמות הצופים. לעומת זאת, על שחקני באר שבע זה לא משפיע עם מאזן נהדר באצטדיון הביתי. עוד גילוי בגרות.

באר שבעים (האוהדים) – ברור לכל כי השחקנים לא היו עושים את זה ללא האוהדים שהשתנו ב-180 מעלות. נכון שזאת לא חוכמה כשהקבוצה מצליחה, ועדיין, האצטדיון החדש הביא הרבה אוהדים אחרים ופתאום האווירה שונה והקהל תומך ולא יושב כמו קוף על הגב של המועדון. רק על השינוי הזה מגיע להם לחגוג השנה.

ברדה – המעבר של אחד המשתכרים הגבוהים והשחקנים הטובים בבלגיה לנגב משול בערך לקאמבק של אוחנה לבית"ר. ברדה בעצם סימן לשחקנים כמו מליקסון, בוזגלו ואחרים שבאר שבע זה הדבר האמיתי, שבונים כאן משהו גדול. אשתקד נראה היה שהמשמעות של ברדה היא בעיקר סמלית והציפייה הזאת התחדדה כשבתחילת העונה הוא סופסל לא מעט פעמים על ידי בכר. אבל ברדה התעלה על עצמו ונותן פשוט עונה של MVP. הוא השחקן האנושי הכי טוב בליגה (זהבי בספרה אחרת) עם שערים יפים ומכריעים ומגיעה לו אליפות עם קבוצת נעוריו.

אפשר לדבר על עוד רבים אחרים – על הזרים הנפלאים של הקבוצה, שבניגוד למועדונים אחרים שהתקשו למלא את חמשת המקומות בשחקנים שאכן משדרגים את הקבוצה, בבאר שבע הם ממש באנקרים. אפשר לדבר על שיר צדק שנותן שקט להגנה, גם כשסוארז לידו וגם כשלואיי טהאה. אפשר לדבר גם על ראדי, שמכבי פשוט ויתרה עליו ונתנה מתנה עצומה למרכז המגרש של האדומים מהנגב, על בוזגלו שתורם לקבוצה ולא מפריע ועוד ועוד ועוד…

אבל השאלה החשובה שנשאלת היא – אם לא עכשיו, אז מתי?

אז למה השיר? כי אם תקשיבו טוב טוב, נשמע כאילו המילה הראשונה שאומר סולן הדייר סטרייטס, מארק נופלר, … באר שבע. חוצמזה, אחלה שיר.