בשבחי המחלוקת

ואחרי כל הכעס, והאמוציות שהשתוללו, גם המפסידים יצטרכו להודות שבגלל זה אנחנו אוהבים כל כך את המשחק הזה

עד היום אני זוכר את המשחק ההוא. שמינית גמר מונדיאל 2010. אני אוהד של נבחרת אנגליה. ג’עג’ענו את דרכנו לשלב הבא אחרי שלב בתים מזעזע (לא ניצחנו את אלג’יריה, לעזאזל! עוד לפני שמישהו נשבה בקסם שלהם מונדיאל אחד אחר כך). ובשמינית הגמר פגשנו את גרמניה. לא באמת האמנתי שמשהו טוב יקרה במשחק הזה. גרמניה כבר אז היתה נבחרת עוצמתית, מפחידה, חזקה מדי בשביל הבחורים החלשלושים של סוון גוראן אריקסון (וואו, מי זוכר שהוא היה המאמן בכלל?).

וזה התחיל ב-2:0 בדרך לשחיטה הידועה מראש. עד שהגיע מתיו אפסון בדקה ה-37 וצימק. ושתי דקות לאחר מכן פרנק למפארד הבקיע את שער השוויון. קפצתי כמו משוגע במשך 20 שניות בדיוק. עד שהתחוור לי שהשופט פסל את השער הברור מאליו הזה. ו-וואו כמה כעסתי. זה היה רגע אחד שבו הכל התחבר לטובה, ואז הוא נשבר.

הפסדנו 4:1 בסוף כי זו היתה גרמניה המפלצתית של יוגי לב, זו שארבע שנים אחר כך גם תיקח את הגביע העולמי בברזיל. אבל עדיין אחרי המשחק נותרתי שבור לב ומדמם. כמה ימים אחר כך ראיתי את מדור הדעות של “המקור” בערוץ 10. היה שם בחור בשם עפר שלח (אתם אולי מכירים אותו היום בתור הרס”ר של יאיר לפיד ביש עתיד), שדיבר על זה שצריך לברך את השופט המקסיקני, כי בזכותו המשחק הוא מה שהוא.

ובהתחלה לא הבנתי. איך אפשר להגיד שטעות כזו היא חיובית? ורק ברבות השנים, כשהעלבון שקע, הבנתי שבסוף שלח צדק. אי אפשר באמת לנתק את החוויה הכדורגלנית, את רכבת השדים המטורפת של המשחק היפה, מהטעויות. מהעוולות. מהעצבים. ומהנבלים שהמשחק הזה מייצר.

וכן, טל בן-חיים הוא נבל. פרובוקטור, מעצבן, מתחזה לעתים קרובות – אבל כל זה הוא חלק מהפאזל שמרכיב שחקן גדול. ובאותה מידה שהוא נבל, הוא גם שחקן כדורגל גדול. שניצח משחק ענק עם שער שכאילו נכתב על שמו. אין דבר ברור יותר מזה שדווקא הוא, אחרי רגע השפל (ואני לא מתווכח לרגע עם השפלות של המהלך ההוא), גם יתעלה עם שער באמת גדול שיהיה גם שער ניצחון. כי זה הכדורגל. הכיעור שהוא יכול לייצר, והיופי שהוא יכול לבטא. ובגלל זה אנחנו כל כך מכורים למשחק הזה.

אני זוכר שמיד אחרי הגול, כשבן-חיים חגג הסתכלתי עליו: הגובה, הקרחת, החולצה הצהובה – והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה רג’י מילר. (כן, אני כבר רואה את הטוקבקים שלכם – “איך אתה משווה”, אז להבדיל אלף אלפי – ועדיין) כאוהד של הניו יורק ניקס, אני שונא מוות את רג’י מילר. אותו ואת הקבוצה שלו. לנצח נצחים. בעיקר כי הוא שנא את הניקס באמת. ועדיין – ברגע אחד בתוך הסרט המופתי שנעשה עליו ועל המפגשים שלו נגד הניקס באמצע שנות ה-90, גם אני הסתכלתי על 8 הנקודות ב-9 השניות שהוא עשה, ולא יכולתי שלא להשתאות. ומתוך הררי השנאה שנערמו בליבי, גם מעט להעריך את סגולותיו. היה שחקן גדול, הבן זונה. אין מה לעשות.

זו הברכה שספורט מביא לחיינו: היכולת להתמודד עם גיבורים מורכבים. שהם לא רק טובים ולא רק רעים, אלא גם וגם. ואולי, כשהעולם בחוץ הולך ומתחדד עם “טובים” ו”רעים” מוחלטים, גם זו סוג של בועת שפיות.

Credit to "Maccabi Tel Aviv FC" Facebook page
Credit to “Maccabi Tel Aviv FC” Facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח