בראי ההיסטוריה: פרטיזן בלגרד

כחובב ליגות אקזוטיות וכאלה שבעצמן לא מודעות לקיומן, לא פעם אני נתקל במחסור בסיקור של קבוצות אחריהן אני עוקב. החלק הטוב הוא שבניגוד לשנים עברו, פתרון הבעיה אינו מסובך מדי ולמעשה אתם קוראים אותו ברגע זה ממש.

בשיחה סגורה, שערכתי עם עצמי, הוחלט פה אחד על פינת טורים חדשה בשם “בראי ההיסטוריה”, שתעניק מעט אור זרקורים לקבוצות שלא זוכות לכך בדרך כלל. הקבוצה הראשונה, ומקור ההשראה, היא השחורים-לבנים מסרביה, הלא הם פרטיזן בלגרד.

פרטיזן בלגרד אליפות ראשונה
פרטיזן בתחילת הדרך. Credit to “Fudbalski klub Partizan” Facebook page.

הכל התחיל בשנת 1945, כחמישה חודשים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. קציני הצבא העממי היוגוסלבי, שמקורו היה בפרטיזנים המקומיים שלחמו בנאצים, החליטו על הקמת מועדון כדורגל. הם אהבו לשחק ורצו שתהיה מסגרת רשמית המתאימה לכך. שם המועדון נבחר פה אחד ומסיבה פשוטה – הם הרי היו פרטיזנים לפני הכל, והיה זה אך טבעי לקרוא כך למועדון החדש שלהם. התקופה שלאחר המלחמה לוותה בבלאגן רציני בכל תחום אפשרי, וכתוצאה מכך המשחקים הראשונים בהם השתתפה פרטיזן היו משחקי ידידות נגד קבוצות צבאיות אחרות, והמשחק הרשמי הראשון אף הוא התקיים נגד קבוצת צבא – צסק”א מוסקבה.

מתוקף היותו של הכדורגל צורך בסיסי עבור רבים, במיוחד בתקופות לא פשוטות, נעשו מאמצים להקים ליגת מקומית כמה שיותר מהר, והדבר לא ארך זמן רב. העונה הראשונה הסתיימה עם דאבל של פרטיזן, שאט אט החלה לעבור שינויים: בהדרגה נחלש קשרה עם הצבא, מה שגרר שינוי בשם האצטדיון לשמו הנוכחי, ואף בכיתוב בסמל המועדון, מ”צבא יוגוסלביה” ל”התאחדות ספורט”, בחלוף עשור מיום היווסדה.

 

באותה השנה עשתה הקבוצה היסטוריה כשהפכה ליוגוסלבית הראשונה שמשתתפת בגביע אירופה, לימים ליגת האלופות. בתודעה נשארה פרטיזן קבוצה אטרקטיבית ומושכת, למרות שלא הייתה אימפריה בקנה מידה מקומי, ואף חוותה רצפי שנים ללא תואר, ונולד הצורך להצדיק את התפיסה שהתקבעה.

החריש העמוק הראשון בקבוצה החל ב-1958. ראשית, שונו צבעי הקבוצה: הסמל הצהוב-כחול-אדום, שהיה צבעוני עד אז על שלל הוריאציות שלו, הפך לשחור-לבן; מדי הקבוצה, שהיו בכלל כחולים-אדומים במקור, הוחלפו גם הם בצבעי הזברה. הנסיבות לכך משעשעות מעט – הקבוצה הייתה בדרום אמריקה במסגרת סבב משחקי ידידות, ולאחר משחקה נגד יובנטוס העניק נשיא האחרונה, אומברטו אניילי, שני זוגות מדים שחורים-לבנים ליוגוסלבים, שאימצו את הצבעים. שנית, במישור המקצועי, החלה פרטיזן להסתמך על שחקנים צעירים, בוגרי האקדמיה שלה. לקבוצה הייתה רשת סקאוטינג רחבה ואיכותית שאיתרה כשרונות צעירים ברחבי המדינה, וההצלחה הייתה מיידית. “תינוקות פרטיזן”, כך כונו אותם צעירים, זכו ב-4 אליפיויות ב-5 שנים, כולל 3 ברצף, לראשונה בתולדות הליגה. בזכות נסיקה זו קיבלה הקבוצה את הכינוי “הקיטור”, בשל דריסת היריבות שלה בקביעות. באותן השנים, אגב, החלה להתעצם היריבות עם הקבוצה השנייה מבלגרד – הכוכב האדום, ואל הדרבי ביניהן נחזור בהמשך.

לצד ההצלחה המקומית, עשתה פרטיזן חיל גם במסגרות היבשתיות. גולת הכותרת הייתה עונת 1965-66, אז הפכה לקבוצה היוגוסלבית הראשונה שמגיעה לגמר אירופי, של גביע האלופות. בדרך לשם גברה על ספרטה פראג בזכות נצחון 0:5 שמחק פיגור 4:1 מהמשחק הראשון, ועל מנצ’סטר יונייטד, עבורה היה זה משחק קשה מאד מנטלית. השדים האדומים חזרו לאירופה לראשונה לאחר אסון מינכן – שהתרחש לאחר משחק נגד הכוכב האדום באותו האצטדיון בדיוק, והודחו הפעם על חודו של שער. בגמר עצמו הפסידה פרטיזן לריאל מדריד לאחר שעוד הובילה עד הדקה ה-70, אבל ההישג היה כביר כך או כך. אלא שהשמחה לטווח הקצר התחלפה במהרה בצרות לטווח הארוך. המאוד ארוך, הייתי אומר.

פרטיזן בלגרד ליגת האלופות 1966
הראשונה להגיע לגמר אירופי – פרטיזן ב-1965-66. Credit to “Fudbalski klub Partizan” Facebook page.

הנהלת הקבוצה כשלה בעשיית ההתאמות הנחוצות מצדה, והפער בין הרמה הניהולית של פרטיזן לבין הרמה המקצועית נעשה גדול מדי. השחקנים המובילים, כמו מילוטין שושקיץ’, וליבור ואסוביץ’ ופארודין יוסופי, נהרו מערבה לטובת הצעות כלכליות ומקצועיות אטרקטיביות יותר בגרמניה, בלגיה והולנד, והקבוצה השתנתה ללא היכר. התוצאה הייתה צפויה – פרטיזן חוותה עשור שלם ללא תואר לזכותה. דווקא אחרי התאוששות קלה, בדמות זכייה באליפות ובתואר היבשתי הראשון שלה (גביע מיטרופה, בו השתתפו קבוצות מאוסטריה, הונגריה, צ’כסלובקיה, איטליה ויוגוסלביה), פרטיזן ניצלה מירידת ליגה במחזור האחרון של העונה, ונראה היה שהקבוצה זקוקה לפנים חדשות על הדשא, איתן יוכלו האוהדים להזדהות.

הישועה הגיעה ממקום לא צפוי בדמותו של דרגאן מאנצה. החלוץ הצעיר הגיע לפרטיזן בגיל 17, הפך במהרה לחביב האוהדים, והוביל קבוצה עתירת כשרון. מאנצה כיכב בכל מקום – בין אם בליגה, בה כבש 15 שערים בדרך לאליפות, ובין אם באירופה. זכור במיוחד צמד המשחקים של הקבוצה נגד ק.פ.ר – פרטיזן הפסידה 6:2 במשחק החוץ, והעפילה לשלב הבא לאחר 0:4 ביתי. מאנצה כבש בשני המשחקים – כולל השער מהמשחק הראשון, שנחשב לאחד השערים היפים בתולדות פרטיזן, ואותו צירפתי בסרטון מטה. הנסיקה של הכוכב נעצרה בפתאומיות ובצורה כואבת במיוחד. לאחר קיץ מלא בשמועות ובספקולציות רבות, האריך מאנצה את חוזהו בבירה, פתח את העונה בכיבוש כהרגלו – ונהרג בתאונת דרכים יומיים לאחר מכן, בהיותו בן 22. הנסיבות הטרגיות והפופולריות שלו הפכו את מאנצה לאגדת המועדון. על קברו מוצב פסל בדמותו בעת חגיגת שער, והרחוב הסמוך לאצטדיון של פרטיזן נקרא גם הוא על שמו.

לחוסכים בזמן – העבירו ל-0:34.

ואם חשבתם שבזאת נגמרו הרפתקאות הקבוצה, טעיתם כמובן. אל מחזור הסיום של עונת 1985-86 הגיעה פרטיזן בידיעה שנצחון בפער גדול יבטיח אליפות, והיא אכן ניצחה 0:4. אלא שכעבור זמן קצר הודיע נשיא ההתאחדות על ביטולן של כלל תוצאות המחזור עקב חשד לשחיתות, וקבע כי המחזור האחרון ישוחק בשנית. פרטיזן סירבה לעלות למשחק החוזר, ספגה הפסד טכני 3:0 שהעניק לכוכב האדום את האליפות, וחשוב מכך – את הזכות לשחק בגביע האלופות בעונה שלאחר מכן. אלא שגם העונה הזו הייתה הזויה ובזויה: עקב אותם חשדות להטיות הוסרו 6 נקודות ליגה מ-12 קבוצות, כולל פרטיזן, מה שהוליד אלופה מרעננת (וזמנית) – וארדר. כעבור זמן לא רב זוכתה פרטיזן מההאשמות וקיבלה בחזרה את אותן 6 נקודות ואת תואר האליפות באותן שתי עונות, אולם הנחמה התקבלה בערבון מוגבל. הנזק נעשה והקבוצה המוכשרת, בראשות מילקו דז’ורובסקי ופאחרודין אומרוביץ’, לא זכתה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה במסגרות היבשתיות.

פרטיזן זכתה לבסוף במעט נחת כאשר זכתה בסופרקאפ יוגוסלביה היחיד שנערך, ועל הדרך סיפקה קוריוז נחמד כשהפכה לאחראית להחתמתם של שחקנים סינים לראשונה באירופה, אם כי היה זה השקט שלפני הסערה. שנות ה-90 הנחיתו על האיזור את מלחמות יוגוסלביה, שגרמו להקפאת הליגות לפרקים. גרוע מכך, הקבוצות הורחקו גם כן מהמפעל האירופי החדש, ליגת האלופות, מה שהעניק לקבוצות ממדינות אחרות הזדמנות פז לצבור נקודות בזמן הזה. כשלסוף חזרה פרטיזן לאירופה, היא נאלצה להתחיל מתחתית הדירוג ולשחק בשלבי מוקדמות רבים שגרמו לעונה להיפתח בשלב מאד מוקדם. השנים הללו לוו במצב כלכלי קשה שאילצו את פרטיזן לעבור לשיטה של טיפוח שחקנים צעירים ומכירתם כעבור שנים בודדות למרבה במחיר, וקשה היה לפתח המשכיות כלשהי כך.

 

המילניום החדש סימן את חזרתה ההדרגתית של פרטיזן לתלם. כפי שכבר הבנתם, ציוני דרך באירופה הם חלק בלתי נפרד מפרטיזן, וב-2003-04 היא הפכה לקבוצה הסרבית הראשונה שמשתתפת בשלב הבתים של ליגת האלופות, שם חילצה תיקו מאופס ביתי נגד הגלאקטיקוס של ריאל מדריד, ובעונה שלאחר מכן הפכה גם לראשונה שמעפילה לשלב נוקאאוט באירופה, כאשר הודחה בשלב 16 האחרונות של גביע אופ”א על ידי הזוכה העתידית, צסק”א מוסקבה.

בכלל, מדי כמה שנים מספקת פרטיזן מעשיה כזו או אחרת במסגרת אירופית כלשהי. לפני כעשור הוגרלה הקבוצה נגד זרינסקי מוסטאר הבוסנית באחד מסיבובי המוקדמות של גביע אופ”א, ובמשחק החוץ בבוסניה גרמו אוהדיה לבלאגן גדול ולהפסקת המשחק לכ-10 דקות. כתוצאה מכך הושעתה פרטיזן מהתחרות עד סוף העונה. צמד המשחקים נגד הבוסנים, אגב, היה צמוד ומותח במיוחד ונגמר בתוצאה 1:11 לזכות פרטיזן. העונה אופ”א הענישה את הסרבים בשני משחקי בית ללא קהל, כאשר רק בני 15 ומטה הורשו להיות נוכחים במשחקים. התוצאה? 6,000 ילדים ביציעים במשחק מוקדמות הליגה האירופית נגד מולדה וכ-22,000 בפתיחת שלב הבתים, נגד אלקמאר ההולנדית.

בליגה המקומית, לעומת זאת, כמעט ואין הפתעות. שני דברים ידועים מראש: האלופה תהיה מבלגרד, והדרבי שם יהיה מהלוהטים בעולם. פעם אחת בלבד זכתה קבוצה שהיא לא פרטיזן או הכוכב האדום באליפות, ורובנו לא מכירים אפילו שמות של קבוצות סרביות נוספות. מצד שני, אין גם מי שיתעלה על הדרבי של בלגרד, המכונה גם “הדרבי הנצחי”. אווירה לוהטת, אבוקות, רימוני עשן, כיסאות שרופים, מכות ושחקנים שכמעט נפגעים מחפצים מתעופפים הם חלק מעוד דרבי רגוע יחסית בבלגרד. אם תוסיפו לכל זה את העובדה כי אצטדיוני הקבוצות נמצאים במרחק של כקילומטר אחד מהשני, קל להבין מדוע המשפט המזוהה עם הדרבי הוא “Welcome to Hellgrade”. מוזמנים להתרשם בעצמכם:

האקשן האמיתי מתחיל ב-3:23.

הדרבי הראשון של העונה נגמר בנצחון 0:2 שחור-לבן אחרי כיבושים של מיודעינו סיידובה סומא וזוראן טושיץ’, וזה שלפניו היה מתוק אף יותר – 0:1 בגמר הגביע הסרבי בסוף העונה שעברה. לאחר שנים של שליטה אדומה בליגה, יש תקווה בפרטיזן כי ההגמוניה הזו תישבר ותתבטא גם באליפויות. סגל השחקנים שלה כולל לא מעט מכרים שלנו – ולדימיר סטויקוביץ’, מילאן סמיליאניץ’, סומא כאמור, והרכש החדש שכבר עושה חיל, ביברס נאתכו; וגם דמות המאמן לא שגרתית במיוחד – עבור סאבו מילושביץ’ מדובר במשרת האימון הראשונה אי פעם. הרזומה שלו כשחקן פעיל מרשים בהחלט – הוא קרע רשתות במדי פרטיזן, אסטון וילה, סראגוסה ואוסאסונה לפני שנדד לרובין קאזאן הרוסית, איתה זכה באליפות מפתיעה. נוסף על כך לזכותו 37 שערים ב-102 משחקים במדי נבחרת סרביה, מספרים הנושקים לשיאים הלאומיים, כולל כיבושים בכל משחקי יורו 2000, בו גם קיבל את נעל הזהב. מאז הפרישה הספיק אמנם לשמש כעוזר מאמן נבחרת מונטנגרו וכסגן נשיא הפדרציה הסרבית, אבל דווקא נסיונו בניתוח משחקי יורו 2016 לצד אלכס פרגוסון ועצותיו של המנג’ר הסקוטי הובילו אותו למשרת המאמן. העונה שעברה נגמרה במקום השלישי המבזה, והמטרה העיקרית היא קודם כל לחזור להוות איום בליגה.

ואי אפשר לכתוב על פרטיזן מבלי להזכיר את האקדמיה שלה, אותה מקדימה רק האקדמיה של אייאקס בכמות השחקנים שיצאו לליגות הבכירות. כיום בוגריה הבולטים פזורים ברחבי היבשת – סטבן יובטיץ’, אדם ליאיץ’, סטפן סאביץ’, מאתיה נסטסיץ’ ואלכסנדר מיטרוביץ’, המצטרפים אל שחקני עבר כמו סאשה איליץ’ האגדי, שיאן ההופעות של המועדון שפרש בתום העונה שעברה, סאבו מילושביץ’, מאמן הקבוצה הנוכחי ועוד רבים אחרים. פרטיזן תמיד הייתה שם דבר בסרביה ויוגוסלביה – עם 27 אליפויות ו-16 גביעים ומקום 2 בטבלת כל הזמנים של יוגוסלביה – אחרי הכוכב האדום ולפני דינמו זאגרב – קשה להתווכח. ועדיין, הקבוצה מקרטעת בשנים האחרונות והגיע הזמן לשים לזה סוף.

אוהדי פרטיזן בלגרד
מתגעגעים לאליפות – אוהדי פרטיזן. Credit to “Fudbalski klub Partizan” Facebook page.
 
   

2 תגובות

  1. Avatar
    המעריצה הסובייטית

    מישה אתה אדיר!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח