זהו, עכשיו אני בטוח שאני לא מדמיין. הכתבה של אורי קופר בידיעות אחרונות חיזקה אצלי את המחשבה, שהפכה לעובדה, כי לפחות כאן בישראל הקלישאה "כדורגל משחקים 90 דקות" רחוקה מהמציאות. שימו לב לנתונים: בסיבוב הראשון בליגת העל הזמן הפעיל בממוצע במשחק עומד על 56 דקות! מה זה אומר? שעד שריקת הסיום הסופית אנחנו צופים בפציעות מזויפות, העברות זמן מתוכננות, תקריות אלימות ושופטים שרוצים להיות חלק מההצגה. אבל לא אל תצפו ממני להטיל את האשמה על אוכפי החוק. כי מלוא האחריות שייכת לשחקנים, שחלקם יכולים להוסיף בקורות החיים את התכונה החשובה: בעלי כישורים דרמטיים.

וזאת בשורה עבור אוהדי הספורט בישראל. אין עוד צורך לטוס עד לאצטדיון של מנצ'סטר יונייטד הידוע בשמו "תיאטרון החלומות" כי בלומפילד, המושבה, סמי עופר וטדי כבר מזמן הפכו לסדנת הכנה לתפקיד ראשי בבימה ולמען האמת מעבר לכך שזה מביך, זה עצוב. לראות קבוצות שכובשות שער מוקדם מעבירות זמן כבר במחצית הראשונה מוריד באופן אוטומטי את הרמה, שלא נדבר על החשק של הצופה. עם סטטיסטיקות שנבדקו אי אפשר להתווכח וכדאי שכל העוסקים בדבר יבינו שבמצב הקיים כולם מפסידים.

בשורה התחתונה, הפתרון מצוי רק בחקיקה עולמית והנה כמה דוגמאות פשוטות. כל שוער מרשה לעצמו לבזבז זמן מתוך ידיעה שהוא לעולם לא יקבל כרטיס צהוב שני. מרגיז נכון? אני מחכה לשופט הראשון שיאזור אומץ וישלוף את האדום. גם שחקני השדה לא יוצאים נקיים. כמה פעמים ראיתם שחקנים תופסים באורח פלא את הראש כאשר הקבוצה היריבה לוחצת סמוך לסיום? החוק מחייב לעצור, המומנטום משתחרר, עוד רגע ארוך עובר וכמו בסרט הירואי הפצוע חוזר לעמוד על רגליו כאילו לא היה דבר. חוק פשוט: פציעת ראש? בתום הטיפול חובה שתי דקות מחוץ לכר הדשא, הכל מתוך דאגה לבריאות השחקנים כמובן…
אז פתרונות יש. עכשיו רק צריך שמישהו יישם אותם.