מציאות אחרת – עידן וייצמן

במגרש שלהם באנר

בראשון לאוגוסט הטלפון צלצל. מספר לא מוכר. עניתי ב״הלו״ חשדני. ״הגעתי לעידן ויצמן?״ הוא שאל. ״כן, מי זה?״ עניתי. בבטחון מלא הוא אמר ״מאמן עירוני טבריה ואני רוצה אותך בקבוצה שלי״. אני לא אחד שמזלזל או מתנשא, אבל מודה שחייכתי ואמרתי לעצמי מי זה החצוף הזה ומה לי ולליגות האלה… כמובן שעניתי שאני מכבד את ההצעה, אבל לא כרגע ונפרדנו לשלום. במשך שבוע הוא לא הפסיק להתקשר ולבדוק דופק. ואני, כל שיחה שהסתיימה, מצד אחד מסרב לחשוב על האופציה של לרדת מוקדם מדי ל׳ליגת האותיות׳, אך מצד שני מעריך את העקשנות של המאמן ויודע בתוך תוכי שאין לי אופציות כלכליות ראויות בליגות הבכירות.

אחרי שבועיים של שיחות, הודעות ולחצים, נכנעתי ונעניתי לבקשתו ״רק לראות אימון״. הנסיעה לכנרת מהבית שלי זה בדיוק 37 דקות, אבל המחשבות בנסיעה היו כל כך רבות שזה הרגיש שעות בערך כמו טיסה מישראל לתאילנד. כשהגעתי למגרש (בליגות הנמוכות יש מגרשי כדורגל לא איצטדיונים) הרוח הטבריינית קיבלה את פניי. לא מטפאורית. פשוט רוח חזקה שמגיעה מהכנרת ולא מאפשרת לשחק כדורגל. תוסיפו לזה אימון של טרום עונה, 30 שחקנים בערך, מרביתם נבחנים, ותבינו לבד מה הייתה רמת האימון. רציתי להיכנס לאוטו ולברוח עוד לפני שעשיתי היכרות פנים אל פנים עם המאמן. הוא כנראה קלט שאני לא מתרחק יותר מדי מהשער של היציאה והשאיר רגע את עוזר המאמן עם השחקנים. דיברנו קצת, הוא כמובן השתמש בכל הקלישאות וה׳ערבובים׳ שמאמנים אוהבים להגיד וביקש שאחכה לסוף האימון ונשב עם היו״ר. חיכיתי. שמעתי. ונסעתי הביתה.

במגרש שלהם עידן וייצמן עירוני טבריה
קרדיט צילום: אושר אנקונינה (כדורגל שפל)

הטלפונים וההודעות ממנו לא הפסיקו גם בימים שאחרי והאמת, גם ההצעה שלהם הייתה הכי גבוהה מכל ההצעות בקיץ הזה. אני זוכר שישבתי בבית ופתאום היצר הזה של התחרותיות, האתגר שבקבוצה כזאת, החוויה של ליגה אחרת וכדורגל שונה קרץ לי. קבענו שוב להיפגש, סיכמנו את כל התנאים לשביעות רצוני ויצאנו לדרך. באימונים הראשונים הייתי די בשוק מההתנהלות, אבל הבטחתי לעצמי שאני לא מתבאס ו/או מתמרמר על שום דבר. באתי לעבוד קשה ולהצליח כנגד כל הסיכויים. מה זה נגד כל הסיכויים? טבריה זה אחד המועדונים הגדולים בליגה א, מועדון שרגיל להיות בצמרת ואף היחיד שהצליח לעלות לליגה לאומית דרך הפלייאוף ומשחקי המבחן מאז החלה השיטה. בכל עונה נבנית קבוצה טובה עם תקציב גדול ושמות בכירים בליגה והעונה המועדון החליט לעצור ולהירגע. מלבד שני שחקנים, כל השחקנים מהעונה שעברה שוחררו ובמקומם הגיעו שחקנים אלמוניים, צעירים, מוכשרים עם פוטנציאל גדול, אך חסרי נסיון.

במגרש שלהם עידן וייצמן

המטרה הייתה להישאר בליגה, במקום נוח באמצע מבלי להסתבך בתחתית, מה שנהוג לקרוא ׳עונה פיננסית׳. והעונה באמת התחילה ככה. אחרי נצחון קשה במחזור הראשון הגיעו שני הפסדים. כשבהפסד הראשון, חשבתי שאם הגעתי עם עבר ׳עשיר׳ בכדורגל אז השופטים יכבדו אותי בהתאם. אדום בדקה ה-60 למשחק שלח אותי למקלחת קרה ובדיעבד, סטירה מוקדמת שגרמה לי לנחות ולהבין איפה אני. בכל משחק שעבר זה רק נהיה קשה יותר. המגרשים רעים, הרוחות במשחקי בית וסגנון המשחק שגורם צפיפות אדירה היכן שהכדור נמצא. בסוף התרגלתי להכל ואפילו למדתי שאין דבר כזה לסיים קריירה עם 100 אחוז מהנקודה הלבנה. נגד אסי גלבוע במצב של 1-0 לנו ניגשתי לבעוט והכדור עלה למשקוף. בעטתי כמה פנדלים בחיי. בליגה, במשחקי גביע, באיצטדיונים עם הרבה קהל ולשוערים מהטובים בישראל. אני רגיל שאחרי הבעיטה רצים לחגוג. פתאום הכדור במשקוף, חוזר למגרש ואני קופא. לא יודע מה עושים עכשיו. הכדור עובר לידי ואני לא מתייחס אליו אפילו. 5 דקות של קפאון במשחק עד ששמתי את ההחטאה מאחוריי והמשכתי לשחק. זה נגמר בתיקו 1 אגב. ואני,כנראה שהתרגלתי כל כך לזה שאפשר ומותר גם להחטיא, החטאתי שוב. ושוב. שלושה פנדלים. שלוש החמצות. מאז ויתרתי והשארתי את הבעיטות לשחקן אחר. לפחות עד העונה הבאה.

אחד עשר משחקים, אחת עשרה נקודות, מקום 11 בטבלה. ואז משהו השתנה. התהליך שעברנו עם הקבוצה התחיל לקצור פירות. בארבעת המשחקים הבאים עד סוף הסיבוב עשינו עשר נקודות. שלושה נצחונות ותיקו. מבלי לספוג. הקבוצה הלכה והשתפרה משבוע לשבוע ואחרי שלושה עשר משחקים ללא הפסד הצלחנו להגיע עד מקום חמישי ששווה פלייאוף. את העונה הסדירה סיימנו בהצלחה אדירה לכל הדעות ובכל הקטגוריות. קצת מספרים – מקום רביעי בליגה. 4 הפסדים ב-28 משחקים. 24 שערי חובה -ההגנה השניה בליגה, 18 משחקים ללא ספיגה – מספר המשחקים הגבוה בליגה, ואפילו מקום שני בתחרות הקבוצה ההוגנת. אני אגב, לצד שלושה פנדלים מוחמצים, סיימתי עם 8 בישולים ושלושה כמעטים מהחצי… וכל זה, להזכירכם, עם קבוצה צעירה ואנונימית שחצי מההרכב הפותח הם שחקנים שמשחקים שנה ראשונה בקבוצת בוגרים או שנה ראשונה כשחקני הרכב מובילים.

עשינו את שלנו. כולם גם חשבו כך ולא נתנו לנו סיכוי במשחקי הפלייאוף. הפסד מכובד לאיכסל ויוצאים לחופש, זה מה שהימרו כולם. נצחון גדול 2-1 וההפתעה של השנה עדיין כאן. לצערי, קיבלתי צהוב חמישי, אבל מי באמת חושב שנעבור את רובי שפירא חיפה החזקה. הפעם גם לא נתנו לנו להפסיד בכבוד. אמרו שזה יגמר בתבוסה. וצדקו. רק טעו בזהות המנצחת. 5-2 מטורף. הירואי. חלומי. העונה הזאת מסרבת להסתיים ומשבוע לשבוע רף הציפיות עולה. בעיר כבר מתחילים להזכיר לנו שזה כבר קרה פעם אחת ולמה לא שוב? כ-2000 צופים ליוו אותנו מטבריה לנתניה לגמר המחוזות נגד כפר קאסם. במקום להיות חלק מ-11 הלוחמים על הדשא הייתי חלק מה-2000 הרועשים ביציע. המשחק הכי קשה שהיה לי בקריירה. כל כך רציתי להיות על הדשא ולעזור לילדים שלי. כן, הייתי האבא שלהם. המבוגר האחראי. זה שמרגיע, מכוון, מסביר ונותן בראש כשצריך.

במגרש שלהם עידן וייצמן

התפקיד שלי בגמר הזה הגיע רק אחרי השריקה. הפסדנו 3-1. ירדתי לדשא וחיבקתי את כולם. אמרתי להם שהם גיבורים אמיתיים והם יכולים להסתכל במראה ולהיות גאים בעצמם. זו כנראה העונה הכי טובה שלהם בקריירה עד כה. גם של אלה שזאת לא העונה הראשונה שלהם בבוגרים. ועל עצמי אני יכול להגיד שעברתי הרבה בקריירה ועדיין החוויה הזאת בליגה א׳, העונה המטורפת שעברנו, היא ללא ספק העונה הכי מספקת שהייתה לי. נכון, אין לי תארים, חוץ מגביע הטוטו, אבל עליתי ליגה עם הכח ר״ג והגענו לחצי גמר גביע ופלייאוף עליון עם אשדוד וחצי גמר גביע ועונות מוצלחות עם סכנין, שהשיא זה פלייאוף עליון בסגל ותקציב לא מרשים ושנתיים בחו״ל. ואחרי כל זה, הסיפוק שהיה לי דווקא בליגה נמוכה, בקבוצה צעירה, בלי מטרות, בלי תקציב ולאן שהגענו ולקחנו את העונה הזאת, הוא גדול. לקבל בערב של הגמר הודעות מהשחקנים שאומרים תודה על העזרה, ההכוונה ועל זה שהם מרגישים שהיום הם שחקנים טובים יותר בזכותי זה שווה הכל.

עכשיו אני צריך להודות למאמן העקשן וה״חוצפן״, אילן סוויסה, שאחראי על כל המסע הזה. מה שבטוח, בקיץ הזה, אם לא יהיו הצעות שעונות לדרישתי מליגת העל או הלאומית, אני מגיע מוכן ואף גאה לשחק ב׳ליגת האותיות׳. פגרה נעימה ומחכה בקוצר רוח לעונת 2017/18…

לשאר הטורים בפרויקט

 
   
 
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!