בדיוק שהתייאשנו: הקאמבק שמשנה את יחסי הכוחות לקראת הפלייאוף

החיבור המחודש עם המאמן, הסולחה עם האוהדים, המתחרים על הדקות שאכזבו ופינו את הדרך והסבלנות שהשתלמה לשני הצדדים. כך קם יוגב אוחיון מהקרשים והפך לשחקן מפתח בהפועל ירושלים לקראת הפלייאוף

Credit to “Hapoel Jerusalem Basketball Club” Facebook

את העונה של הפועל ירושלים עוד אי אפשר להכתיר כהצלחה כי בכדורסל הישראלי בסוף הכל מוכרע ב-72 שעות באמצע יוני, אבל כן אפשר לנשום לרווחה – יש חיים אחרי אורי אלון ויותר חשוב: לראשונה מאז 2014, הקבוצה נראתה טוב גם באירופה וגם בליגת החוק הרוסי (ותסלח לי הקבוצה מ-2017 שלקחה אליפות עם 16 הפסדים ו60% הצלחה).

הרבה זוקפים את ההישג לזכות תמיר בלאט שעם כל החסרונות שלו נותן תפוקה שירושלים לא קיבלה מאף ישראלי מאז ימי השיא של אליהו והלפרין, לכוכבי הקבוצה הזרים תומאס ופלדיין שמחויבים יותר מאלה של השנים הקודמות וכמובן לקבלת האזרחות של אמארה סטודרמאייר, אבל זה קרה גם בזכות העובדה שהשנה יש לה מצרך קריטי למעברים בין ראשון לרביעי בדמות שחקן שבין אם ישחק 7 דקות ובין אם 30 יתרום לקבוצה כמה שהוא יכול.

אם חזרתם מחופשה או סתם הורדתם הילוך במעקב אחרי כדורסל ישראלי בשנתיים האחרונות, אתם לא מופתעים כי זה מה שיוגב אוחיון עשה לאורך רוב הקריירה ובשביל זה בדיוק הביאו אותו, אבל עבור מי שראה אותו בתקופה הזו זה עדיין כמעט בלתי נתפס.

 

במקום הלא נכון בזמן הלא נכון

כמעט בכל מקום אליו הגיע היה יוגב אוחיון קונצנזוס ונכנס מצוין לנעלי סינדרלה. אי שם, בחורף 2004, אנשי הכדורסל התאהבו בילד הפריפריה החדש של הענף שגדל בבית מסורתי בקרית שמונה, נדד לבית ספר הקיבוצי בעמק החולה בשביל להשקיע יותר בכדורסל והוביל אותו לאליפות ליגת התיכונים. ההצלחה גרמה לעודד קטש, שבדיוק היה בעונת הבכורה שלו כמאמן ראשי בגליל עליון (בה שיחק גם פורוורד צעיר ומבטיח בשם ליאור אליהו), להעלות אותו לבוגרים כבר בתיכון ולשלב אותו ברוטציה. במכבי תל אביב הוא הפתיע את כולם כשהגיע כשחקן קצה ספסל והצליח להשתלב ברוטציה בזכות מלחמה ועבודה קשה שהרשימו מאוד את דיוויד בלאט, והמניות שלו עלו מאוד אחרי עונת בכורה טובה וסדרה גדולה נגד פנאתינייקוס כולל כמה סלים בלתי נשכחים מעל דיאמנטידיס, גדול שחקני ההגנה באירופה.

במהלך השנים הוא התבסס כשחקן הגנה ואנרגיות, שחקנים מהסוג שקל מאוד להתחבר אליהם, ולכן גם לא דיברו מספיק על העובדה שלא עבד מספיק קשה על שיפור הטכניקה כדי למצות את הפוטנציאל שלו. בתור שחקן צעיר הוא קיבל לא מעט מחמאות על “חוצפה חיובית”, אבל השיפור באלמנטים כמו קליעה יציבה או ניהול משחק עומד לא הגיעו, ואחרי שנה-שנתיים שהרוויח את ההכרה של קבוצות יורוליג, הן למדו לנצל זאת וציננו קצת את ההתלהבות ממנו.

ובכל זאת, העובדה שתמיד הראה נכונות לחכות להזדמנות שלו מאחורי גארד זר מוכשר יותר ולתרום לקבוצה כפי יכולתו והחיבור המצוין עם הקהל, ההנהלה והמאמנים הקנו לו קדנציה של 6 שנים בצהוב עד לקיץ 2017 בו גם הוא לא שרד את המהפכה ושילם את המחיר על כך שלקח חלק בכל 3 השנים הרעות ביותר בהיסטוריה של המועדון.

Credit to “Hapoel Jerusalem Basketball Club” Facebook

 

בהפועל ירושלים לעומת זאת, הסיפור של אוחיון הרבה יותר מורכב וכבר 10 שנים הוא מנהל עם המועדון יחסי אהבה-שנאה. בקדנציה הראשונה (2009-2011) הוא שוב פגש את קטש, קיבל ממנו את המפתחות והיה לא רע בכלל, אבל על משבצת שלו היה גם יובל נעימי שנאבק איתו על דקות במשך שנתיים ובקיץ ההנהלה החליטה ללכת עם שחקן הבית ולא נלחמה עם מכבי תל אביב על שירותיו. החזרה שלו לאדום בקיץ שעבר הייתה תמוהה משהו כי לירושלים לא היה חסר לא גארדים ולא ישראלים ותיקים, אבל אורי אלון וגיא הראל החליטו שהם לא מתפתים אחרי הישראלים הצעירים יותר והדרישות המוגזמות של הסוכנים שלהם ורוצים שחקן עם ניסיון אירופי. הרבה גבות הורמו בתגובה, אבל לזכותם יהמר שאף אחד לא חזה את גודל ההתרסקות ויכול להגיד “אמרתי לכם”.

את עונת הבלהות שעברה על הפועל ירושלים ב2017/18 אין אף שחקן, בעל תפקיד או אוהד שירצה לזכור, וזה עבד לטובת אוחיון שהיו מספיק אנשים אחרים להפיל עליהם את הכישלון. הפרשנים, שאוהבים מאוד לחבוט בזרים ולשמור על הישראלים בצמר גפן, נדבקו לגופיות של אוסטין דיי ואלן אומיץ’ ולא הטרידו את עצמם בשאלה איך שחקן עם רקורד כמו שלו מגיע לגיל 30 ונראה ברוגז עם הטבעת גם בליגה הישראלית, ומי שצפה בקבוצה תהה מי זה מספר 12 ומה הוא עשה עם השחקן ששנה-שנתיים לפני עוד היה שחקן יורוליג לגיטימי.

אבל מה שאי אפשר היה לפספס זה את העובדה שהפך לסדין אדום עבור חלק מהאוהדים ובירושלים הקרב שלו על אהבת הקהל היה אכזרי ואבוד מראש. גם כי חיכתה לו גרסה מעודכנת של נעימי בדמות בר טימור, שחקן שלפחות אז תלו בו תקוות שיהפוך לסמל ושחקן מפתח להרבה שנים במועדון, ובעיקר בגלל המסלול הלא שגרתי ופניית הפרסה שביצע: תנועה של שחקנים בכביש 1 ומעבר מאדום לצהוב או להיפך היא ממש לא דבר נדיר בכדורסל הישראלי והמעבר שלו היה מלווה בדרמות או הפרת חוזה דווקא התקבל בסלחנות יחסית, אבל החזרה אחרי 6 שנים כבר הייתה סיפור אחר.

 

רוב השחקנים שהגיעו לירושלים ממכבי עברו כמה שנות צינון בקבוצות אחרות (הלפרין, גרין) או נפרדו ממנה בטונים צורמים (אליהו, שפר), וקשה להיזכר בסיפור כמו של יוגב אוחיון שביצע את המעבר בשני הכיוונים ללא תחנות ביניים ונפרד ממכבי כידיד אחרי שכבר הספיק לשמש כקפטן הקבוצה לחצי שנה. קומץ אוהדים לא הצליח לשאת את העלבון שבלראות אותו מגיע כאורח כבוד לאירוע פרידה מGATE11 (ארגון האוהדים של מכבי תל אביב) או מקבל זר פרחים משמעון מזרחי לצלילי קריאות “מי שבא מתל אביב הוא ב* ז***”, והשפל הגיע בדמות עימות מילולי עם אוהדים אחרי תבוסה בנס ציונה שללא התערבות של חבריו לקבוצה גם היה מתדרדר לעימות פיזי. אחרי מאמצי גישור של לא מעט גורמים נציגי ארגון הבריגדה שמוביל את העידוד בארנה ביצעו איתו שיחת פיוס פומבית ומרגשת, אבל בדיוק אז, כמו בקומדיה שחורה, במשחק העוקב הוא נפצע ביד וגמר את העונה.

גם סגירת המעגל עם עודד קטש לא הייתה מרגשת ומשמחת כמו שקיווה. לכאורה אין דבר יותר טוב לשחקן שנמצא בנקודת שפל בקריירה ממפגש מחודש עם המאמן לו הוא חייב את הפריצה הגדולה שכבר נתן לו את המפתחות בשתי קדנציות, אבל שני הצדדים עברו דבר או שניים במהלך הקריירה וכמו שאוחיון בעצמו העיד באחד הראיונות, לשחק אצל קטש ב2019 זאת חוויה אחרת שדורשת מהשחקנים הרבה יותר (מה שמתבטא בעונה הראשונה בה המאמן מצליח במועדון גדול ואמביציוני), ובאופן אירוני רק חצי שנה לפני שנכנס לתפקיד בהפועל מונה עודד קטש למאמן הנבחרת וכבר בחלון המשחקים הראשון הראה לאוחיון את הדרך החוצה מהסגל הרחב בו היה לו מקום של קבע במשך 7 שנים. יכול מאוד להיות שאם זה היה תלוי בו הוא היה עושה את זה גם בהפועל ירושלים בקיץ, אבל אז הגיעה העזיבה של אורי אלון, שעם כל זכויותיו והמניות שיש לו בהצלחת המועדון, השאיר כירושה את החוזה המוגזם שלו (ושל אליהו) ובלעדיו לא היה לקבוצה איך למצוא פתרון שיעביר אותו קבוצה כבר בשנה הקרובה.

אורי אלון, הפועל ירושלים
Credit to “Hapoel Jerusalem Basketball Club” Facebook page

 

כשאין ברירה קורים דברים טובים

בתחילת העונה הכל היה יותר רגוע, האוהדים עודדו אותו כמו את כולם, אבל הוא מיעט לשחק במשחקים החשובים של הקבוצה ובליגת האלופות נטולת החוק הרוסי, אלא רק שכבר לא בנו עליו וזה כבר לא פגע בקבוצה. באחד ממשחקי הליגה של הקבוצה אותו בילו שני הגארדים הישראליים הותיקים על הספסל, צייץ אושיית הטוויטר Fakesarusi (שמלבד פארודיה על אלי סהר נותן לפעמים גם ניתוחים מקצועיים לא רעים בכלל) ש”לבר טימור יש בעיה, בראון פלדיין ותמיר בלאט טובים מאוד בכדורסל וליוגב אוחיון יש בעיה אחרת: הוא פשוט לא טוב בכדורסל”. אמנם הניסוח מעט בוטה, אבל ככה זה היה נראה.

הקו האחורי של ירושלים בשנתיים האחרונות צפוף מאוד והשנה יש לקבוצה 4 שחקנים בעמדה מספר 1 שלמרות לא מעט דקות ששניים מהם משחקים ביחד אין זמן חסד על הפרקט לשחקן שלא מספק את הסחורה. אבל אז ג’קובן בראון נפצע, בר טימור שכבר שנתיים לא פוגע הפסיק להנות (אלף סליחות, אבל בשעה טובה) מהנחות שחקן צעיר, וגם תמיר בלאט, שפתח את העונה מצוין, נכנס לתקופה רעה שהבליטה את המגרעות שלו גם במשחק המבולגן וגם בהגנה שהיריבות למדו לנצל היטב והראה שכמאמר הקלישאה יש דברים שאוחיון שכח והוא עדיין לא למד.

אז פתאום יש לשחקן נישה ואת המפנה אפשר לשים דווקא בהפסד לנהריה במחזור ה-15 בו הזכיר נשכחות עם 15 נקודות ו100% מהשדה. מאז הוא ירד רק פעמיים מ-18 דקות (וגם זה במשחקים שהקבוצה גמרה לפני המחצית), הביטחון בהתקפה חזר, הוא סוף סוף קולע שלשות חופשיות ומפסיק לזרוק שלשות מיותרות, אבל המספרים לא מספרים הכל. מאז העלייה במעמדו הוא נמצא בשביל הקבוצה בכל מקום שיש נפילת מתח, ובסיבוב השלישי היא רצה למאזן 10-1 ויכולה להיות מרוצה מניצחונות גדולים על מכבי תל אביב והפועל חולון שהקפיצו אותה למקום השני בטבלה. בשני המשחקים קיבל אוחיון את המפתחות בדקות ההכרעה, והחזיר בניהול משחק אחראי ושמירה מצוינת על סקוטי ווילברקין וקורי וולדן, שני הרכזים הטובים בליגה, ובראיון הסיום קטש דאג להחמיא לו ולדבר על הערך המוסף שהוא מקבל ממנו.

 

העונה נכנסת עכשיו לשלבי ההכרעה, ואם להיות כנים, השנה זה תלוי קודם כל במכבי תל אביב, שכמו בשנה שעברה, אם תצליח לנצח את השדים של יוני, תיקח אליפות. כך שהמטרה של ירושלים היא קודם כל לחזור לגמר אחרי היעדרות של שנה. בפעמים הקודמות שהיא הצליחה לעשות את זה זה היה הרבה בזכות חיזוק מוצלח בתום מועד ההעברות (תומפסון, האוול, הולמן). השנה, היא פשוט הרוויחה מחדש שחקן שבסגל כבר שנתיים והוא עשוי להתברר כמשמעותי לא פחות.

העתיד

עד לפני 3-4 חודשים היה אפשר להעלות ברצינות את השאלה האם השחקן בן ה-32 שמסיים חוזה בקיץ בכלל ירצה להמשיך לשחק כדורסל ועכשיו נראה שהתשובה ברורה. הוא הכריז לפני כמה חודשים שהוא כבר ראה מספיק דקות בקריירה והוא משחק בשביל תארים, אבל עדיין לא בטוח שיוכל למצוא את מקומו בהפועל ירושלים שעכשיו, כשעתידה הכלכלי יותר ברור, תוכל להביא גארד זר איכותי יותר מג’קובן בראון ובונה על תמיר בלאט שישאר בקבוצה להרבה שנים וימשיך להשתפר.

ובכל זאת, מומלץ לאחרון לנצל את הזמן כדי ללמוד ממנו דבר או שניים אם הוא רוצה להגיע לרמות הגבוהות של אירופה ואוחיון מצידו גם אם יעבור קבוצה בקיץ כבר הרוויח את מקומו ברשימה מכובדת של שחקנים שהצליחו להותיר חותם בשני המועדונים הגדולים של הכדורסל הישראלי.

Credit to “Hapoel Jerusalem Basketball Club” Facebook
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח