כשחילקו אותנו למגמות עם עלייתנו לביה"ס התיכון, הוגדרתי כאחד עם פוטנציאל לבגרות מלאה, ובכך נשללה האפשרות ללימודי מכונאות (ובאמת עד היום אני לא סגור על ההבדלים בין קרבורטור לשאסי). מאידך, לא הייתי מבריק מספיק כדי ללכת למגמת הפיזיקה (לא היתה בינינו כימיה), אז כברירת מחדל הוצבתי במגמה הביולוגית.

והאמת, זה היה בול אני, שהרי המקצוע האהוב עלי היה מדעי הדשא, עם התמחות בבני טבק. על הדשא ההוא, ניסו מורה אחר יועצת, להעיר את הפוטנציאל הרדום, ולגרום לי לסיים את בית הספר עם תעודה. אתם כבר מבינים איך זה נגמר, כן?

שנים אחר כך, מצאתי את עצמי (לפחות זמנית) וברגע של בהירות מחשבה, החלטתי לחזור לספסל הלימודים ולהוכיח לעצמי שאכן היה שם פוטנציאל. תעודה יש, ואת הפוטנציאל אני עדיין מנסה למצות.

למה אני לוקח אתכם לטיול במורד סמטת הזכרונות? מכיוון שיש לי שריטה. יש שאומרים שריטה עמוקה. לשריטה שלי קוראים אלירן עטר. (הו, אלירן עטר) קשה לי להסביר איך זה התחיל. הנהנתי בהנאה כשהוא הכניע את לירן שטראובר במספרת ההיסטרית ההיא (והוא בכלל שחקן של בני יהודה), אבל עברתי הלאה. בכל זאת, היה מדובר בשחקן "בעייתי" ו"עבריין" ועוד כל מיני דברים מפוקפקים.

אבל אז הגיע הבעייתי הזה מהמספרת למכבי ת"א, והמשיך לעשות את מה שהוא יודע – להבקיע שערים. כשזה נוגע לשערים לזכות קבוצתי האהובה, הרי שלא ממש חשוב לי איך הכדור נכנס (הישבן של קלינגר, הברך של יואב זיו, whatever), רק שיכנס. והכדור נכנס לעטר. 18 פעמים בעונה הזו, בליגה. אחר כך 13 בליגה ו-6 באירופה ובשנה לאחר מכן, עטר היה אלוף, מלך השערים ושחקן השנה.

לאחר מכן קפץ לחו"ל וחזר לישראל, אבל לחיפה. אחד השחקנים היחידים שממש ייחלתי שיצליח לו, אפילו אצל אחת היריבות הכי מרות של מכבי. ואז זהבי יצא לסין. וכל האוהדים של מכבי (טוב, כמעט כולם) כולל עבדכם הנאמן, התחילו לזמר בקול רם – הביאו את עטר הביתה, לתל אביב.

מנגד היו המתנגדים שהזהירו (ואני מודה, שבמידה רבה של צדק) שמדובר בשחקן אנוכי, מוגבל ו"בעייתי". כזה שלא ישמור על שקט על הספסל, או "בחדר ההלבשה". ואני… מה לעשות, שרוט. שיבוא, יכסה את הפה ויסנן קללות, ויעשה פרצופים על הספסל ויעשה ברוגז, רק שיעשה את זה במדים הנכונים, תוך שהוא ממשיך להבקיע.

אבל כשהוא התחיל לשחק, האמת, חששתי. כל פעם שעלה שלט החילוף עם הספרה 16 התפללתי חרישית שלא יהרוס לעצמו עכשיו שלושה משחקים עם תגובה ילדותית. כל פעם שלקח החלטה לא נכונה כי "רק הוא יכול להבקיע" החמצתי מבט. ואז… אז הגיע איביץ'.

"הילד" כבר בן 31 ופתאום מגיע לו איש מוזר, עם מבט של רוצח שכיר, שיודע בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק מה הוא מצפה מהשחקנים שלו. והאיש הזה אוהב את עטר. אוהב כמו שפרגוסון אהב חלק מהשחקנים שלו. דורש ממנו את המקסימום, מעביר אותו סדנאת ויפאסנה על הספסל, ו… מצליח! אני מאמין שזה בגלל שגם לאיביץ' יש שריטה דומה לשלי. עטר מביא מספרים, איביץ' אוהב את המספרים של עטר, ונראה שהוא מאוד אהב את התגובה של החלוץ לדרישות שלו. Tough love או גישה אבהית, או סתם העובדה שאיביץ' כסוג של חוצן (בנוגע לביצת הכדורגל המקומית) לא מתרשם מפרצופים ולא דופק חשבון לשמות. זה עבד!

אלירן עטר, ה"אגואיסט" נעלם. פתאום הוא נותן את ה 2 של ה 1-2. ועם העקב.

אלירן עטר, ה"בעייתי" נעלם. פתאום הוא יורד מהמגרש, אולי מאוכזב, אבל לא מפגין. פתאום הוא בסדר עם זה שיונתן כהן נושף בעקבותיו. פתאום אין פרצופים.

אלירן עטר ה"בעייתי", קיבל את תעודת הבגרות המלאה.

מספיק לראות כמה פעמים הוא – ממש כפי שהמאמן דורש – מתנפל על כדור שאיבד, כולל כמה ספרינטים שליוו שחקן יריב עד ל 16 של ראיקוביץ', כדי להבין שעטר פשוט… התבגר. כשמוסיפים את העומק הזה לכישרון, הרצון להצלחה, והסיומת המשובחת, מקבלים שחקן שלא צריך שריטה כדי לאהוב.

אני יודע שלא ישתנה כלום אצל אוהדי היריבות. עדיין ישירו לו שירים – למרות שאת חובו לחברה הוא שילם. ימשיכו לנסות להוציא אותו משלוות נפשו, אבל כמדומני, זה כבר עטר אחר. בוגר. ואם ירצה השם, מספר 16 הזה ישאר בצהוב, וימשיך לתרום כמיטב יכולתו. יהיה תענוג לראות את הפוטנציאל במלואו לאורך זמן.

יש לא מעט רווחים מהעונה המופלאה הזו של מכבי ת"א. פתאום יש בלם בדמות פיבן, פתאום לא חסר גרזן, יש את גלזר, פתאום יונתן כהן באמת נראה כדבר הבא, פתאום דור פרץ מצטרף מאחור. אני מודה לאלוהי הפייר פליי על הריענון המשובח והמבורך הזה. וכאילו כל זה לא היה מספיק – קיבלנו את הבונוס בדמותו של השחקן החדש, אלירן עטר.