מאוד רציתי לראות את המשחק של הפועל מהיציע, אבל עקב העובדה שנשארתי בודד במערכה כשהחברים החליטו לוותר מראש על משחק כל כך לא מעניין, נכנעתי ונשארתי לצפות בו בבית. משחק כדורגל לא ראיתי, משום שהבמאי ככל הנראה קיבל השראה מטרנטינו עם צילומי תקריב של משפחת לוזון במקום להתמקד במה שקורה על הדשא, בתוספת הבלחות מהמגרשים האחרים. מה שכן ראיתי, היה מוזר. מאוד מוזר. ואני שם בצד את העובדה ההזויה שמכבי פ"ת הייתה בפעם הראשונה העונה מתחת לקו האדום מהדקה ה-16 של המשחק.

המשחק היה מוזר עוד לפני שהוא התחיל: המערך של הפועל, 4-4-2 יהלום, כשספורי חוזר להיות כמספרו-כן-הוא, בתפקיד מספר 10 מתחת לשחר הירש החלוץ, אחרי שמונה משחקים בהם שיחק באגף. בואטנג באגף ימין של הקישור ועאבד משחק מעין חלוץ שני, באגף שמאל בתחילת המשחק ובאגף ימין מהדקה ה30 עד שירד לספסל. המערך הזה גרם לשני דברים: משחק עם ארבעה קשרים מרכזיים שהחזיקו המון בכדור בפתיחה (65% להפועל עד הדקה ה-18) ולניסיונות ליצירת התקפות בעיקר דרך אגף שמאל ומשחק מאוד לא סימטרי של הפועל. בואטנג הוא לא שחקן אגף, ולכן כמעט ולא הלך לאגף ימין אלא נשאר במרכז המגרש ועידן כהן היה צריך לפצות על היעדר שחקן אגף טבעי ועלה הרבה להתקפה.

על הסייגים שלי על הצבתו של ספורי באגף במשחק מול סכנין אפשר לקרוא כאן

באופן מפתיע, שתי ההתקפות המסוכנות של הפועל במחצית הראשונה הגיעו דווקא מאגף ימין, כשקלאודמיר נתן כדור ארוך להירש למרכז הרחבה ובשער של הירש, כששני שחקני פ"ת עמדו והסתכלו על בואטנג מרים להירש שנגח בקלות פנימה. להפועל לא היו התקפות של ממש אחרי השער במחצית הראשונה, כשהפועל עברה לשחק על כדורים ארוכים ופ"ת שלטה בכדור.

קחו נתון (לקרוא לאט!): מאז הדרבי השני והחזרה של רפואה לקדנציה השנייה בהפועל, הפועל הבקיעה 4 שערים לפני הדקה ה-20, מתוך 30 שהבקיעה בליגה עד סוף העונה. או במילים אחרות, הפועל התקשתה מאוד להבקיע כל העונה ועל אחת כמה וכמה להבקיע מוקדם ולמרות זאת במשחק כבשה כבר בדקה ה-16, והרבה בזכות המארחת. רבע השעה הראשונה הרעה של פ"ת הכריעה את המשחק, כי למרות שהפועל הפסיקה לשחק מכבי פ"ת הצליחה להיות אפילו רעה עוד יותר. להגיד שפ"ת היו לא טובים יהיה לכבד אותם. אבל להגיד שהפועל היו לא טובים – יהיה לשקר. הם היו גרועים.

אחרי שהפועל כבר סיימה את העונה וכל מה שפ"ת צריכה הייתה תיקו כדי להישאר בליגה, הם נתנו להפועל להניע את הכדור בחופשיות ואפילו להבקיע ורק לאחר מכן נזכרו שהם תלויים לגמרי בעצמם והשתלטו על המשחק, והיה נראה שספורי והחברים כבר מתים ללבוש בגד ים באופן כמעט חשוד. כשאני מצרף לזה את ההחמצות הרשלניות של ספורי וגנדה בהמשך – זה כבר היה חשוד בעיניי ברמת וייצמן-יער.

גם החילופים היו מוזרים. רפואה לרוב עושה את החילוף הראשון בכל משחק באזור הדקה ה-60, אבל במשחק בראשון סיים אותם כבר בדקה ה-65. אחרי הפעולה התמוהה של ספורי כשבמצב של 2 על 1 גילגל את הכדור לידיו של גיגי, הגיע אקט חינוכי בדמות חילוף, לא משהו מפתיע אצל רפואה. מה שכן הפתיע היו המילים שהחליף עם ספורי אחרי החילוף שאני מקווה בכל ליבי שניצל אותן להסביר לו למה הוא טעה ושלח אותו לספסל כדי שיחשוב על מה שעשה.

עוד נתון שמלמד על הרצון המוטל בספק של הפועל לנצח את המשחק, הוא הקילומטראז'. מתוך 33 משחקי ליגה, הפועל כיסתה פחות מרחק כולל מהיריבה רק בשבעה משחקים, כששלושה משחקים מתוך השבעה הם מול רעננה. למרות שפ"ת שיחקה בעשרה שחקנים מהדקה ה80, הפועל כיסתה 1.1 קילומטר פחות.

ההחמצות מסמרות השיער של מכבי פ"ת בתוספת יכולת טובה מאוד של לבקוביץ' (6 עצירות כשהממוצע העונתי הוא 2 למשחק) הובילו לבלתי נמנע – שער שני של הפועל. עד כמה שהמשחק שיעמם את גנדה, הוא החליט כנראה שזה יהיה מביך מדי לא לכבוש את השער כשעמד מול גיגי שאפילו לא זינק לכדור ושלח את הלוזונים ללאומית. בשלב זה יצוין שמעולם לא ראיתי כל כך הרבה שמחה אחרי ניצחון של הפועל מצד אוהדי קבוצות הליגה.

מבחינת הפועל – משחק רע מאוד. התאכזבתי מהיכולת הירודה, אבל תודות ליכולת רעה של פ"ת ויכולת טובה של לבקוביץ', הפועל ניצחה את המשחק למרות שנראתה נורא. דבר מוזר כשלעצמו כשמסתכלים על תחילת העונה תחת רפואה, במשחקים בהם הפועל נראתה הרבה יותר טוב ממה שנראתה במשחק הזה, אבל השיגה תוצאות מאכזבות הרבה יותר, כמו ה-0-0 הלא בריא נגד אשדוד בסיבוב הראשון.

בשעה טובה אפשר סוף סוף לשים את העונה הבינונית הזאת מאחורינו, ללכת לים ולפתוח מנגלים.