אפור הוא האדום החדש

משהו מתרחש בהפועל באר שבע של עונת 2019/20.

קשה לשים על זה את האצבע במדויק, אבל יש קסם מסוים בסגל האפור והצעיר הזה שנבנה בקיץ. הבעיות שם. הן קיימות ואפילו די קל לשים עליהן את האצבע – הכשירות של ויטור והעדר מחליף ראוי, חלוץ מרכזי עם חוש ריח לשערים שייתן פייט לבן שהר שעוד לא חזר מהחופשה, שחקני כנף שיודעים להיכנס לאמצע ולהבקיע שערים (מה שוואקמה היה ומה שניב זריהן היה רוצה להיות) וקשר אחורי חזק, בעל נוכחות ומשחק ראש. אלה דברים ברורים שכל מי שצפה במשחקי הקבוצה עד עתה ראה.

הפועל חיפה, הפועל באר שבע
קרדיט לצלם אסי קיפר

אבל הבעיות האלה מתגמדות ביחס לשינוי התודעתי שעבר המועדון. ברק בכר בהחלט יכול היה להניח את המפתחות אחרי העונה הקודמת וללכת לחפש את האתגר הבא – הפסדים מביכים, איבוד חדר ההלבשה, שריקות בוז מהיציע וביקורת בתקשורת הם רק חלק קטן ממה שעבר בעונת 18/19 על המאמן שעד תחילתה כמעט לא חווה כישלונות משמעותיים בקריירה. בעונה אחת הצליח לאבד כמעט את כל הקרדיט שצבר ב-3 אליפויות מדהימות. אבל בכר עשוי מחומר אחר, בזמן שכולם קשקשו הוא למד והתקדם, כשנדמה היה שהוא איבד אחיזה, הוא המציא את עצמו מחדש מתחת לאף של כולנו.

מקבוצה נוצצת עם משכורות עתק ושחקנים שכבר עשו דבר או שניים בכדורגל הישראלי, הפכה באר שבע לחבורה של פועלים. כל השחקנים, מהשוער ועד אחרון שחקני ההתקפה, יודעים שיש להם מחליף רעב בסגל שרק מחכה להזדמנות לקנות את עולמו, כל שחקן עולה על המגרש עם סכין בין השיניים ורואים את זה בכל דקה ודקה.

הפועל באר שבע של העונה היא קבוצה שמודעת למגבלות שלה, היא יודעת שאין לה וואקמה, מליקסון ובוזגלו שיהפכו בשבילה את המשחקים לקלים, היא מבינה שהכל מתחיל מהגנה ומרכז קישור יציבים ורגע אחד של איבוד ריכוז יכול לעלות במשחק שלם. לראות את מארין עולה שני משחקים ברצף מהספסל בדקות הסיום ועושה ספרינטים מטורפים משחקן לשחקן של היריבה כדי ליצור לחץ ובעיקר לעזור לקבוצה לשמור על התוצאה, או את ניב זריהן, שאולי ציפה לקבל את המקום בהרכב הפותח העונה, נכנס ומביא את היתרון הפיזי הכל כך ברור שלו לידי ביטוי עם מנטליות של ווינר, פשוט תאווה לעיניים, אין אוהד שרואה את השחקנים נלחמים ככה ולא נהנה, בלי שום קשר לתוצאת המשחק.

 

עוד דבר בולט במשחקים ששוחקו בינתיים הוא שכל שחקן יודע מה הוא צריך לעשות. התנועה של נייג’ל מהאגף למרכז כשבן ביטון מקבל את הכדור, התנועה של אחד הקשרים לאגף במקומו, הנטייה לחפש את ספורי בכל התקפה, הלחץ של מארין, החיפוי של ויטור על בעיית הגובה בקישור על ידי עזיבת העמדה שלו בתזמון מושלם, ההישארות של גולדברג מאחור כשבן ביטון עולה לאגף, ההצטרפות של עדן שמיר, האגרסיביות של נאור סבג ולא חסרות עוד דוגמאות. הסגל הזה מוציא מעצמו את המקסימום בינתיים, מבליט את החוזקות ומסתיר את החולשות.

קשה לומר כמה כל הטוב הזה יבוא לידי ביטוי בליגה. אחרי הכל, כרגע אין מספיק גולרים בקבוצה וחסרה המון יצרתיות בחלק ההתקפי, בכלל לא בטוח שזה יספיק להתמודד בצמרת הגבוהה. אבל לי באופן אישי חסרו בשנה שעברה הלחימה, המשמעת הטקטית, האופי, הגיבוש והטירוף בעיניים. אין דבר יותר כיף מזה.

שתהיה לנו אחלה עונה!

אצטדיון טרנר הפועל באר שבע
קרדיט צילום: דור שאלתיאל
 
   

תגובה אחת

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אחלה טור דני, אני יכול להוסיף שעד עכשיו בקמפיין האירופי גם המזל חזר…😉😉

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח