איך מתארים ואקום?

איך מתארים ריק, או מה שמכונה בעברית ואקום?
די קשה לתאר משהו שאין בו כלום, שיצא ממנו כל האוויר.

אני חושב שאוהדי ספורט יודעים לתאר את המצב הזה מצוין, מכיוון שכך אנו מרגישים כשהקבוצה שלנו עומדת בפני הצלחה ואז מפספסת. הרגע הזה שבו הקבוצה שלך מחטיאה פנדל מכריע בגמר הגביע וכל התקווה והציפייה לתואר נמסות מיד לאכזבה. הכל הופך לכלום. הרגע הזה שבו כל האצטדיון משתתק כי כל האוויר נשאב החוצה מהריאה המשותפת של כל האוהדים.

גרמניה מודחת
Credit to “FIFA World Cup” Facebook page

זה כואב כשאתה אוהד קבוצה קטנה שמופיעה בגמר פעם בדור, וגם אם אתה אוהד נבחרת מצליחה שמפספסת פעם בשמונים שנה עלייה לשלב הבא.
זה כואב אם אתה במגרש עם האוהדים או אם אתה ליד שער ברנדנבורג עם עוד מיליון אוהדים גרמנים.

כשתכננתי להיות בברלין בסוף חודש יוני לא התחשבתי בלו”ז של המונדיאל, אבל המזל שיחק לי ונפלתי על המשחק הכי חשוב של נבחרת גרמניה מאז גמר המונדיאל הקודם, המשחק נגד דרום קוריאה. שעה לפני המשחק ולמרות השמש החזקה, כל השדרה מפוצצת מאוהדים, שרובם הגיעו עם מדי הנבחרת וכמעט כולם מחזיקים מוטות פלסטיק לטובת אפקט הרעש, שכל נבחרת מצפה מהאוהדים שלה.

fan zone מול שער ברנדנבורג בברלין

על פניו העסק מתקתק ביעילות גרמנית אופיינית, שדרך אגב כמו כל הסטיגמות היא שגויה. הבדיקות הביטחוניות בכניסה למתחם העצום עוברות מהר והדוכנים מסביב פולטים כמויות בלתי נתפסות של נקניקיות בכל הגדלים, צ’יפסים ובירה. כולם מסביב שמחים ועליזים והאווירה פשוט נפלאה, אולי בזכות הביטחון המוחלט בהצלחה הגרמנית הצפויה, אבל בעיקר בגלל להקות הרוק שמקפצות על הבמה, המנחה\ שהוא כנראה הגירסה המקומית לדידי הררי והתירוץ המוצלח לצאת מוקדם מהעבודה או לברוח מהבית והאישה.

לפעמים מספיק שיר כדי להחזיר אותי ארבעים שנה אחורה, וכאן מגיעה תודה גדולה לגרמנים, שכדי לעורר את הקהל השמיעו שוב ושוב את הלהיט הניצחי “מוסקבה” של להקת האירוויזיון האגדית “ג’ינגיס חאן”.

לאט לאט המרחב האישי הולך ומצטמצם והמבחן העיקרי הוא מבחן הבירה הכפול, שחלקו הראשון הוא איך לעבור בין כולם עם שלוש כוסות בירה ביד בלי לשפוך טיפה, וחלקו השני הוא איך לא להירטב כשהם עוברים לידך ונכשלים בחלק הראשון.

כשהמשחק מתחיל כולם בהיי מטורף ומשתדלים לעודד את החבר’ה שעל המסך. לאט לאט מתברר שעל הדשא הגרמנים ממש לא יעילים (זוכרים? אמרתי לכם) והמשחק משעמם. הקהל הגרמני שומר על איפוק ורוגע, ואמנם הוא לא מעודד, אבל גם לא מקלל או מתעצבן. כל פעם שהנבחרת עושה קולות של איום על השער הם קצת מתעוררים ומיד נרגעים, בדיוק כמו ה”איום” הגרמני על השער.

המחצית השנייה מתנהלת באותו סגנון, כשכל שער שבדי גורר חישובים, בסגנון ישראלי אופייני, של “מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעלות”. לי היתה תחושה שהם לא ממש שולטים בתחום…



הזמן שחולף והסיכוי שמצטמק לא פוגעים באופטימיות “ברור שמריו גומז, שהבקיע פעם אחרונה במאה הקודמת, יבקיע גול משוגע אי שם בתוך זמן הפציעות” הגרמנית מסביב. את השאגה של הקהל הגרמני כשהשופט פסל את השער שכבשה דרום קוריאה, שמע גם יוגי ברוסיה. יש סיכוי ועוד לא אבדה תקוותינו. אני חושב שגם חיים נחמן ביאליק (“הס פן תעיר”) לא היה מצליח לתאר את השקט אחרי שה VAR אמר את דברו. אחרי השער השני הם כבר השאירו את מוטות הפלסטיק על הכביש והלכו בשקט הביתה. למי ששאל, אז הם התפזרו בלי קללות. פשוט השלימו עם ההפסד.

עדיין איני יודע איך מתארים ואקום, אבל אני יודע איך יוצרים אותו בברלין – כובשים שער קוריאני ברוסיה.

דרום קוריאה
Credit to “FIFA World Cup” Facebook page
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!